יז:
יום טוב
פרק שני ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ובלבד
שלא
יערים.
ואי איתא. דעבר ואפה מותר מכדי תנא אתקנתא קא מהדר נתני
פרש"י בשתי קדרות שיאמר אני
צריך
כז א מיי' פ"ו מהל' יו"ט
א) [לקמן כב.], ב) [צ"ל
ת"ש], ג) תרומות פ"ב [מ"ג
הל' ה טוש"ע א"ח סי'
נמי הך תקנתא בהדי הך דמקנה קמחו: תקנתא דהיתרא. העשויה
להזמין אורחים או יבאו לי אורחים אבל בקדרה אחת
תקכז סעיף טז:
ע"ש] גיטין נד. [ועי'
בהיתר: שלא יערים. לאחר שבשל לצורך (ב) לומר עוד אני צריך
מותר להערים ולהרבות דהא חזינן לעיל דאפי' מיום טוב לחברו
כח ב מיי' שם הלכה י
תוספות גיטין נד. ד"ה
שרי בכך ואם תאמר מאי שנא מההיא
להזמין אורחים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדרה
דרב אדא ע) דמערים ומלח
[ופ"א שם הל' יא]
המעשר וכו' הניחו בתימה
סמג לאוין עה טוש"ע
דפריך ברישא מההיא
אחת אם ירבה לשבת הא אמר דאפי'
גרמא גרמא וי"ל דשאני התם דהוי
או"ח סימן תקכז סעיף
דהמעשר והיא שנויה שם
לחול שרי כדלעיל י) ממלאה אשה
עבוד אוכלין בעלמא ומשום שמחת
ואי איתא ליתני עבר ואפה מותר אמר רב
בסוף], ד) תרומות פ"ב מ"ג
כד:
יום טוב התירו א דאי לאו הכי חייש
קדרה בשר ואע"פ שאינה צריכה
כט ג מיי' פכ"ג מהל'
גיטין נד., ה) ב"ק עא. חולין
אדא בר מתנה תנא תקנתא דהיתרא קתני
שבת הלכה טו
טו. גיטין נג: תרומות פ"ב
אלא לחתיכה אחת: ואם הערים
שמא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט
תקנתא דאסורא לא קתני ת"ש מי שהניח
טוש"ע או"ח סימן שלט
מ"ג עיין שם [שבת לח.]
אסור. לאכול דאחמור רבנן בהא
אבל הכא מיירי בבשול דחמור וגם
כתובות לד., ו) [תוספת'
סעיף ד:
עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין
ל ד מיי' שם הלכה ח סמג
היה יכול לעשות תקנה על ידי עירובי
מילתא שלא לעקור תורת עירוב. ולא
פ"ב], ז) [עי' פרש"י
ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו
א
לאוין סה:
דעירובין ה. ד"ה והאמר ר"נ
תבשילין ב מבעוד יום ג:
דמי להערמה כ) דרב אדא בר אהבה
לא ה מיי' שם פ"ו הלכה
נקטינן], ח) [עיין תוספו'
אכלו עד שלא אפה עד (א) שלא הטמין הרי
על
מה נחלקו על דג וביצה שעליו
דמלח גרמא גרמא דאין עבוד באוכלין
כג טוש"ע או"ח סי'
לקמן יח: ד"ה ושוין],
זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא
שב"ש אומרים שני תבשילין.
ט) [פסחים סט. ר"ה כט:
$ ואי משום טרחא הא עדיפא דלמא
שיח סעיף א:
לב ו מיי' פ"ו מהלכות
סוכה מב: מגילה ד:],
לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו אבל
חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא
ודג וביצה שעליו אינו חשוב אלא
י) [ע"א], כ) [לעיל יא:],
יום טוב הלכה ה
שחיט וקס"ד דהוא הדין לעבר ואפה:
תבשיל אחד וב"ה אומרים תבשיל
מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת
ל) [לקמן לו:], מ) [לקמן],
טוש"ע א"ח סימן תקכז
נ) [לקמן יח:], ס) [לקמן
שאני הערמה כו'. לעולם עבר ואפה
סעיף יז:
אחד כלומר תבשיל אחד כי האי גוונא
ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור אמר
ב
לג ז מיי' פכ"ג מהל'
יט.], ע) [לעיל יא:], פ) [וכן
כגון דג וביצה שעליו חשוב שני
מותר והערמה אינה ראיה לכאן
רב אשי הערמה קא אמרת שאני הערמה
הוא בתוספתא פ"ב], צ) [דף
שבת הלכה ח סמג
לאוין סה פה: תבשילין וקשה דלישנא לא משמע הכי
דשאני הערמה ממזיד דאיכא למימר
טו:], ק) [וע"ע תוספות ע"ז
דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד רב נחמן בר
❖
לד ח מיי' וסמג שם
לז: ד"ה והשלקות],
לכך נראה לי דגרס אפכא ב"ש
אחמור בה רבנן בהערמה טפי ממזיד
פ)
יצחק אמר הא מני חנניה היא ואליבא דבית
טוש"ע או"ח סימן
אומרים תבשיל אחד פירוש דג וביצה
דאלו מזיד רשע הוא לעבור על
שכו סעיף ח [וסי' תקיא
שמאי דתניא חנניה אומר בית שמאי
שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד
דברי חכמים ואין אחרים למדים
א)
סעי' ג]:
הגהות הב"ח
לה ט מיי' פ"ד מהל'
אומרים אין אופין אלא אם כן ערב בפת ואין
וצריך עוד תבשיל אחר ובית הלל
הימנו והוא עצמו משים אל לבו ושב
❖ שעליו חשוב שני תבשילין:
(א) גמ' אכלו עד שלא אפה
יו"ט הלכה יז:
אומרים שני תבשילין פירוש דג וביצה
הלכך לא מעקרא תורת עירוב אבל
מבשלין אא"כ ערב בתבשיל ואין טומנין אלא
עד שלא בשל עד שלא
מערים סבור לעשות בהיתר הלכך
הטמין: (ב) רש"י ד"ה שלא
אם כן היו חמין טמונין מערב יום טוב ובית
אמר רבא הלכתא כתנא דידן
יערים וכו' לצורך יו"ט
לא ישיב אל לבו לחזור בו ואחרים
מוסף תוספות
הלל אומרים מערב בתבשיל אחד ועושה
לא יערים לומר עוד וכו'
ואליבא דב"ה. פירש רש"י
למדין הימנו ומעקרא תורת עירוב
אם ירבה בשביל שבת:
א. שההפסד בא להן
בו כל צרכו ב) (תנן) ג)גהמעשר פירותיו בשבת
הלכך קנסוהו רבנן: הא מני. דקתני
ואליבא דבית הלל דקאמר תבשיל
(ג) תוס' ד"ה אמר רבא וכו'
מחמת שמחת י"ט ושלא
בשוגג יאכל במזיד לא יאכל לא צריכא
על עירוב תבשיל דהא קיי"ל
מחמת פשיעתו. רשב"א יא:
אם הערים אסור: חנניה היא.
אחד ואר"ת דלאפיה צריך לערב גם
❖
כצ"ל ותיבת אחד נמחק:
ד"ה רב אדא. ב. דפשיעתו
דאית ליה פירי אחריני ת"ש ד)דהמטביל כליו
בפת ואינו יכול לאפות על ערוב
דשמעינן ליה דמחמיר בעירובי
גרמה לו שלא הניח
בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש
תבשילין ואליבא דבית שמאי: במזיד
תבשיל אחד דהא קיימא לן כרבי
(ג)
עירובי תבשילין או
שנאבד ונאכל בפשיעתו
לא יאכל. שעבר על השבות דאין
בהן לא צריכא דאית ליה מאני אחריני א"נ
אליעזר דאמר אין אופין אלא על
גליון הש"ס
שלא נשמרו כראוי לפיכך
האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל
מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ל)
אפשר בשאלה ת"ש המבשל בשבת
רש"י ד"ה ואם הערים.
אסרו עליו הערמה. שם.
ה) ה
ואי משום טרחא. משמע
אלמא אחמור רבנן במילתייהו ואפי'
מדקא מייתי סתמא דגמ' כוותיה
ג. אין לחוש דילמא
בשוגג יאכל במזיד לא יאכל אסורא דשבת
דליכא שום איסור רק
מימנע משמחת שבת
גבי עונג שבת: דאית ליה פירי
לעיל צ) בריש פרקין דקאמר ותנא
שאני: בית שמאי אומרים שני תבשילין:
טרחא וקשה לי הא אף
כלל. תר"פ. ד. [ד]לכו"ע
אחריני. לשבת: המטביל כליו. במקוה
מייתי לה מהכא והא דקאמרי ב"ה
שאין עיבוד באוכלין מ"מ
אינו אופה אלא על האפוי
מתניתין דלא כי האי תנא דתניא אמר רבי
ו)
מדרבנן אסור כדאיתא
לפי שאין אפייה בכלל
שיש לו בחצרו ועבר אדרבנן דאמרי
לעיל מניח אדם ערוב תבשיל אחד
❖
בסוגיא דשבת וכדהוכיח
שמעון בן אלעזר מודים בית שמאי ובית
תבשיל. רשב"א.
במתניתין מ) מטבילין כלים מלפני
ועושה בו כל צרכו קאי אמאי דקאמר
הר"ן פ"ק דחולין בסוגיא
הלל על שני תבשילין שצריך על מה
❖
השבת דנראה כמתקן: ישתמש בהן. דהשוחט בשבת:
בית שמאי אין טומנין את החמין
נחלקו על דג וביצה שעליו שב"ש אומרים
בו ביום: אפשר בשאלה. לשאול כלים
אלא אם כן היו לו חמין טמונין מבעוד
רבינו חננאל
מחברו ולהשתמש: איסורא דשבת.
יום וכו' וסברי דאפי' בשלשה תבשילין
שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד
ת"ש מי שהניח עירובי
בשול שבת מאבות מלאכות הוא לעזי רש"י
צריך שיהא לכל אחד ואחד כנגדו
תבשילין הרי זה אופה
ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג או
ומבשל ומטמין, ואם רצה
מינצ"ר [מינציי"ר].
ואיסור סקילה הוא הלכך קנסוה
ועל זה קא מיירי ב"ה ואמרי דעל
שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני
לאכול עירובו הרשות
לפרוס. פורי"ש
רבנן למזיד אבל עבר ואפה ביום טוב
תבשיל אחד עושה בו כל צרכו כלומר
בידו. אכלו עד שלא אפה
[פוריל"ש]. כרשים (ירק
תבשילין אמר רבא הלכתא כתנא דידן
❖
לשבת איסורא דרבנן הוא דעבד:
כל מיני תבשילין כגון חמין וכיוצא בו
ועד שלא בישל ועד שלא
מאכל).
ואליבא דב"ה: אכלו או שאבד הרי זה לא
הטמין, הרי זה לא יאפה
על מה נחלקו על דג וביצה שעליו
והא דקאמר אביי לא שנו אלא תבשיל
ולא יבשל ולא יטמין ולא
יבשל עליו וכו': אמר אביי ז) ו נקטינן התחיל
שבית שמאי אומרים שני תבשילין.
אחד אבל פת לא היינו דווקא היכא
אחרים אופין ומבשלין לו,
בעיסתו ונאכל עירובו גומר: מתני' חל
מוסף רש"י
צריך וזה כתבשיל אחד שמחובר בו
דאינו רוצה לאפות אבל אם היה
אבל מבשל ליו"ט ואם
המעשר
פירותיו
הותיר הותיר לשבת,
להיות אחר השבת בית שמאי אומרים
ובטיל לגביה וב"ה אומרים דיו בתבשיל
רוצה לאפות היה צריך פת ד ולא
בשבת. איסור שבות
ובלבד שלא יערים, ואם
אחד כזה: ושוין שאם פרפר ביצה.
נהירא להר"ר יצחק חדא דמכל הני
מטבילין את הכל מלפני השבת וב"ה אומרים
דרבנן היא כדתנן במשילין
הערים אסור. ודחה רב
(לקמן לו.) אלו הן משום
משמע דלא צריך אלא תבשיל אחד
מבושלת ונתן לתוכו דלחודיה קאי
אשי ואמר אחמרו רבנן
כלים מלפני השבת ואדם בשבת ושוין
ז
ח
שבות של מצוה אין מגביהין
במערים טפי מבמזיד. רב
שהן שני תבשילין: שרסק. מינצ"ר
לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה
ח) שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל
תרומות ומעשרות, דמיחזי
נחמן בר יצחק אמר הא
בלע"ז: קפלוטות. כרתי פורי"ש
שמביא הש"ס לעיל דר' אליעזר לאו
כמתקן וכן המטביל כליו,
מתני' לחנניה היא אליבא
לא מטבילין ומטבילין מגב לגב ומחבורה
ט
מטביל נמי איסורא דרבנן
דב"ש. (דתנן) [דתניא] אין
בלע"ז: כתנא דידן. דמתני' דקתני
משום דהלכתא כותיה אלא אסמכתא
לחבורה: גמ' דכולי עלמא מיהת כלי
היא מפני שנראה כמתקן
אופין אא"כ עירב בפת,
ב"ה שרו בתבשיל אחד: אם התחיל
בעלמא מייתי על עירובי תבשילין
כלי (גיטין נד.). המבשל
ואין מבשלין אא"כ עירב
בשבת לא מאי טעמא אמר רבה גזרה
בעיסתו. לתקנה ולאפותה ע"י עירובו:
אלא אדרבה קיימא לן כרבי יהושע
ט)
בשבת בשוגג יאכל.
בתבשיל כו'. וב"ה
שמא מתני' מטבילין את הכל. כל הצריך
אפילו הוא עצמו ואפילו בו
אומרים מניח אדם עירובי
לגבי דרבי אליעזר משום דרבי אליעזר
ביום (ב"ק עא. וחולין טו.
תבשילין ועושה בו כל
טבילה בין אדם בין כלים: מלפני השבת. דקי"ל בר"ה (דף טז:) חייב
שמותי הוא ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין
וכעי"ז גיטין נג:) ואין צריך
צרכו, כלומר אופה
על המבושל ומ"מ אור"י
לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא) ומוקים
להמתין עד הערב בכדי
ומבשל ומטמין את
שיעשו, דהא דאמרינן
החמין. ואתינן למפשטא
וצריך שני תבשילין פת ותבשיל וכן עמא דבר ק) :
לה ברגל הלכך יטביל מערב שבת דאסור להטביל בשבת וביו"ט:
בעלמא לערב בכדי שיעשו
לבעיין מן המעשר בשבת
ובית הלל אומרים כו'. והא דנקט שבת רבותא אשמועינן לב"ה
שמא
לית ליה לר' מאיר אלא
במזיד לא יאכל, כלומר
דאפי' בשבת שרו באדם ובגמרא מפרש מאי טעמא דכלים אסורים: ושוין שמשיקין את המים. מי שיש לו מים יפין לשתות
היכא דעבד ישראל איסורא
הנה זה עבר ועישר, וקתני
ובמזיד, דאיכא חיובא, דלא
לא יאכל, ש"מ עבר ואפה
ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי
נמטייה הנאה מאיסורא,
נמי לא יאכל. ודחינן התם
אגבייהו וטהרו. ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרינן בפסחים
אבל בשוגג לא (חולין טו.).
לענין שבת משום דאפשר
במזיד לא יאכל. בו
בפרק כל שעה (דף לד:): אבל לא מטבילין. בגמרא מפרש שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא הצריך טבילה להשיקן בו כדי
ליה להתענג בפירי
נ)
ביום עד שתחשך, ובכדי
אחריני. וכן בענין
להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים: ומטבילין מגב לגב. ביום טוב: ומחבורה לחבורה. בגמרא ס) מפרש לה: גמ'
שיעשו, והוא הדין לאחרים
המטביל כליו במזיד
ויעבירנו נמי דאסור למיכליה בו
בשבת לא ישתמש בהן.
ביום, דטעמא משום דלא
ודחינן שאני התם דאית
ליה כלי אחריני. [א"נ] אפשר לו לשאל כלים ולהשתמש בהן. וכן המבשל בשבת במזיד לא יאכל, הנה קנסינן ליה אם נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו לא מטי ליה הנאה מיניה, ואיידי דתני רישא בדידיה, דאשמעינן
עבר ובישל. ודחינן איסורא דשבת שאני. מתני' בית שמאי אומרים שני תבשילין, ובית הלל אומרים תבשיל אחד ומודים רבותא להתירא, תני נמי סיפא בדידיה (שם, וכעי"ז ב"ק עא.) או: לא יאכל הוא לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים (כתובות
לד. וכעי"ז חולין קטו.).
ב"ש בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. אכלו או שאבד כו'. מתני' דלא כי האי תנא, דתניא אר"ש לא נחלקו בית
שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך כו'. אמר רבא הילכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל דאמרי תבשיל אחד. אכלו
או שאבד לא יבשל עליו בתחילה, שייר הימנו כל שהוא סומך עליו לשבת. אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו או שאבד הרי זה גומר. [מתני'] חל יום טוב להיות אחר השבת מטבילין כלים מלפני השבת ואדם בשבת. כלים דלאו בני
סחיטה נינהו, בשבת מאי טעמא דלא מטבילינן להו.