יט:
יום טוב פרק שני
ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
שמעון אומר הרי הוא אומר בחג המצות וגו' כל שבא בחג
אבל נדרים ונדבות כו'. ועולא דקאמר כי האי תנא: והני תנאי.
מו א ב מיי' פ"ב מהל'
א) פסחיםיג: [תוספ'חגיגה
פ"א], ב) [פסחים יג:],
המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות. כך משמע מתוך
חגיגה הל' י והלכה
דלקמן פליגי כי הני תנאי דלעיל בנדרים ונדבות: מפני חמץ שבה.
ג) [שם וש"נ], ד) [ר"ה ד:],
יג:
על חלות לחם חמץ וגו' (ויקרא ז): ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב.
פירוש הקונטרס דלקמן דגריס הכי וא"כ לפירוש זה מעיקרא דס"ד
מז ג מיי' שם פ"א הלכה
ה) ר"ה ד:, ו) [פסחים עא.
בחג הסוכות. בחולו של מועד: רבי
שבא לומר דנדרים ונדבות אין קרבין בחול המועד ה"פ כל שאינו בא
ותודה נדרים ונדבות היא:
וש"נ], ז) [דברים טז],
י:
מח ד מיי' פי"ד מהל'
ח) [פסחים קט.], ט) [ויקרא
שמעון אומר כו'. לקמיה מפרש לה:
בחג המצות כגון תודה וכיוצא בה
❖
מעשה הקרבנות
כג],
מביא אדם תודתו בחג הסוכות.
דאליבא דתנא קמא תודה אינה קרבה
אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביום
הלכה יג סמג לאוין שלא:
בחג המצות ואפי' בחול המועד וזהו
לקמיה מפרש אפילו ביום טוב קאמר:
מט ה מיי' פ"ב מהל'
טוב והני תנאי כי הני תנאי א) דתניא אין
❖
חגיגה הלכה ח:
ויוצא בה משום שלמי שמחה. ואף על
דוחק דהיכי משמע ממלתיה דנדרים
תורה אור השלם
מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה
ונדבות חוץ מתודה אינן באין בחג
פי שמחויב בתודה זו ועומד דתניא
1. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה
ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט אבל מביא
המצות וכי תימא כל שאינו בא בחג
במסכת חגיגה (דף ח.)
ושמחת בחגך
ז)
יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי
רבינו חננאל
אדם תודתו בחג הסוכות ר' שמעון אומר הרי
יְיָ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר
המצות ר"ל ביום טוב א אם כן לא הוי
לרבות כל מיני שמחות של בשר
והני תנאי כי הני תנאי,
יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג
הוא אומר 1 בחג המצות ובחג השבועות
דומיא דחג הסוכות ועוד דאם כן
לשמחה מדלא כתיב והבאת שלמים
ב
דתניא אין מביאין תודה
הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת
ובחג הסכות כל שבא בחג המצות בא בחג
ואכלת שם ושמחת ומיהו פשיטא לן
אמאי כתב בחג השבועות לומר שאינן
בארבעה עשר בניסן מפני
וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְיָ
❖
חמץ שבה, שאין מביאין
דברים טז טז
רֵיקָם:
השבועות ובחג הסוכות וכל שלא בא בחג
דכל זמן שבית המקדש קיים אין
באין בחג השבועות והא אף בחול
קדשים לבית הפסול,
המועד דסוכות אינן באין ועוד כי גם
שמחה אלא בבשר ח) שנאמר (דברים כז)
המצות אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות
כלומר שהן מרובין
לפי המסקנא לא אתי שפיר דקאמר
וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת
ונפסלין בלינה, ואין
ר"א בר"ש אומר מביא אדם תודתו בחג
גליון הש"ס
א
מביאין קדשים לכתחילה
דלענין בל תאחר קאמר וה"ק כל
והאי קרא בהר גרזים כתיב ולא
הסוכות ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה
רש"י ד"ה כי פליגי
ליפסל. ולא בעצרת מביא
שראוי לבא בחג המצות שנתחייב בו
בשלמי שמחת י"ט כתיב דשמחת י"ט
למיקם עליה בבל תאחר
תודה מפני שהוא יו"ט,
ואין יוצא בה משום חגיגה אמר מר אין
וכו' כלומר א"צ להביאה.
קודם חג המצות בא בחג השבועות
אם יש לו בכורות ומעשר בהמה אין
אבל מביא תודתו בחולו
מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה
עיין טורי אבן ר"ה באבני
של מועד בחג הסוכות,
צריך להביא שלמים: ואין יוצא בה
ובחג הסוכות שלא יאחר מלהביאו או
שהם סד"ה כיון שעבר
ואם לא הביא עובר בבל
פשיטא אמר רב אדא בריה דרב יצחק
❖
משום חגיגה. דדבר שבחובה הוא
בעצרת או בסוכות ועתה איך יביאנו
ב)
ובתשובת ח"צ סי' י"ב:
תאחר. ור' שמעון אומר
ג
ואמרי לה רב שמואל בר אבא הכא
הרי הוא אומר בחג
והלא ד אין בו חול המועד וכי תימא
וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן
ב
המצות ובחג כו'.
החולין ותודה זו כבר מחויב הוא בה
דנדרים ונדבות קרבין בי"ט הא משמע
בארבעה עשר עסקינן וקסבר אין מביאין
ג)
ואוקימנה לר' שמעון
מוסף רש"י
דבהני תנאי ליכא מאן דסבר קרבין
ואין זו מן החולין שיהא פוטר בה
בחולו של מועד. א) סלותי
קדשים לבית הפסול ולא בעצרת מפני שהוא
אין מביאן קדשים
מסלתינן, כלומר עושה
חגיגתו: אמר מר. השתא מהדר
בי"ט רק רבי אלעזר בר' שמעון
יו"ט קסבר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב
לבית הפסול. אין מביאין
אדם מלאכה כגון סלין
ודוחק הוא לפרש בא בחג השבועות
אמילתיה לפרושי מאי דאמר לעיל
קרבן ביום שיתמעט זמן
וכיוצא בהן, הקרבה
אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות אימת
בהקרבת נדרים ונדבות פליגי: לבית
שכשיבא לרגל יביאנו או קודם לכן
אכילתו שקבעה לו תורה
מיבעיא, דודאי מקריבין.
אילימא ביום טוב עצמו והא אמרת ולא
ונמצא בא לידי נותר,
כי פליגי למיקם בבל
הפסול. שממעט זמן אכילתן שאינו
ולאו בי"ט קאמר ה על כן נראה דגרס
ותודה נאכלת ליום ולילה
תאחר, ת"ק סבר שלש
בעצרת מפני שהוא יום טוב אלא בחולו
הכי כל הבא בחג המצות ובחג
יכול לאכול חמץ אלא עד ארבע
ואם יביאום בי"ד אינן
רגלים אמר רחמנא אפילו
של מועד ר"ש אומר הרי הוא אומר בחג
השבועות בא בחג הסוכות וכו'
שעות ומתוך כך חמץ שבה בא לידי
נאכלות של חמץ אלא עד
שלא כסדרן, כיון שעברו
שש שעות (פסחים יג:).
עליו ג' רגלים ולא הקריבו
נותר: ר"ש אומר כו'. קס"ד למיסר
המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות כל
והשתא מעיקרא סלקא דעתך כל
אינו בא אלא מן
עובר במה שכתוב כי
שאינו בא בחג המצות כגון תודה וכן
נדרים ונדבות בחולו של מועד אתא:
שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג
החולין. כלומר משלו ולא
תדור נדר לה' אלהיך לא
השתא. לרבי שמעון דאסר הני:
ממה שהוא מחוייב ועומד
שאר נדרים ונדבות שאינן באין בחג
תאחר לשלמו וגו'. ור'
הסוכות וכל שלא בא בחג המצות אינו בא
❖
(פסחים ע.).
שמעון סבר בעינן ג'
סלותי מסלתינן. לוקטין עצים בשדה
השבועות כדקאמר תנא קמא בהדיא
בחג השבועות ובחג הסוכות מתקיף לה ר'
רגלים כסדרן, כדכתיבי
אינן באין בחג הסוכות ואפילו בחול
מן המחובר בחולו של מועד דתניא
באורייתא חג המצות חג
זירא השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות
שבועות וחג סוכות, ר'
במועד קטן (דף יב:) קוצצין עצים מן
המועד ולפי המסקנא ה"ק כל שבא
מוסף תוספות
מבעיא אמר אביי בהקרבה כולי עלמא לא
שמעון לטעמיה דדייק
ג
המחובר במועד לצורך המועד: אמר
בחג המצות ובחג השבועות כלומר
ב) חג המצות, ואמר לא
א. אינו בא כלל בחג
פליגי דשרי כי פליגי למיקם עליה בבל תאחר
אביי בהקרבה כ"ע ל"פ דשרי. בחולו
שראוי לבא בזמן שניהם כלומר שעברו
היה צריך לכתוב בפסוק
השבועות ולא בחג
ת"ק סבר שלש רגלים אמר רחמנא אפילו
חג המצות, כאשר לא
הסוכות אף בחול המועד.
של מועד: כי פליגי למיקם עליה
שני רגלים כסדרן בא בחג הסוכות
ד
כתב בפרשת ראה אתה
הא לא דמי חג הסוכות
בבל תאחר. וכולה הך מתני' לענין
פירוש צריך שיביאנו בחול המועד של
שלא כסדרן ור' שמעון סבר כסדרן אין
ד)
אומר אלי, אלא הזכיר חג
לחג המצות. תר"פ.
בל תאחר איירי. תנא קמא סבר כל
סוכות וכל שאינו בא וכו' כלומר
שבועות וחג האסיף,
ב. דאילו חג המצות ר"ל
שלא כסדרן לא רבי אלעזר בר' שמעון
ואמר שלש פעמים, למה
יום טוב וחג הסוכות ר"ל
המאחר נדרו שלש רגלים אפילו שלא
שאינו ראוי לבא בשניהם רק בעצרת
אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות אימת
לא היה צריך, מפני שבו
חול המועד. שם.
כסדרן עובר בבל תאחר וטעמא יליף
ולא בחג המצות אינו חייב להביאו
פתח הכתוב תחילה, וכתב
ג. דאל"כ יעבור בל
אילימא בחולו של מועד היינו ת"ק אלא
בר"ה (דף ד:)
מהאי קרא שלש פעמים
בחג הסוכות זה ורישא דוקא פירוש
שמור את חדש האביב
תאחר שהרי יש כאן ג'
ביו"ט וקסבר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט ומאי
ועשית פסח לה' אלוהיך,
רגלים כסדרן. שם. ד. איך
בשנה וגו' למה לי למיכתב בחג
בא בחג הסוכות כלומר חובה להביאו
וכתיב בחג המצות לומר
יביאם בחול המועד ובחג
שנא חג הסוכות דנקט רבי אלעזר בר' שמעון
המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות
משום בל תאחר וסיפא לאו דוקא
שזה ראשון לג' רגלים,
השבועות אין. שם.
לטעמיה דתניא רבי שמעון אומר לא יאמר
כיון דכתיב שלש פעמים פשיטא דהני
פי' סיפא דאינו בא ר"ל אם לא ירצה
ואם הקדישו אחר הפסח
ה. דאם כן לתנא קמא
ה)
אינו עובר עליו בבל
אמאי נותן עצה להביא
חג הסוכות שבו הכתוב מדבר למה נאמר
נינהו דהא מינייהו קסליק דלעיל
שהרי הוא יכול להמתין עד סוכות
תאחר עד שיעברו עליו
תודתו בחג הסוכות
מיניה כתיב שמור את חדש האביב
של שנה הבאה אבל לעולם אם
לומר שזה אחרון רבי אלעזר ברבי שמעון
אחר עצרת ואחר סוכות ג'
כדפירש הקונטרס, הלא
שבעה שבועות תספר לך חג הסוכות
ירצה יקריב בחול המועד וקל להבין:
רגלים כסדרן. ור' אלעזר
יהיה יכול להביאה מעט
אומר לומר שזה גורם: ויוצא בה משום
בר' שמעון אומר מביא
קודם או אחריו. שם.
תעשה לך ש"מ לבל תאחר לומר אלה
נזיר
שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה:
אדם תודתו בחג הסכות.
קבעתי לך לתשלום מתנותיך ונדריך
ואוקימנה ביום טוב
וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן
פשיטא דבר שבחובה הוא
ו) ה
עצמו, ושמעינן מינה
והיינו דקא אתא לאשמועינן עצה
החולין לא צריכא דאף על גב דפריש כדבעא מניה רבי שמעון בן
דקסבר נדרים ונדבות
טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנה
קרבין ביום טוב. ותוב
לקיש מר' יוחנן האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר
בחג הסוכות ואפילו הוא רגל ראשון
ש"מ (דלא רבי) [דר']
ואגלח
אלעזר בר' שמעון
אחר נדרו שאם לא יביאנה עכשיו
[לטעמיה דס"ל] דחג
יצטרך לבא בשבילה לירושלים שהרי בעלותו ברגל בפסח לא יביאנה מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב נמצא שאיחרה
הסכות לבדו הוא הגורם,
ג' רגלים שלא כסדרן. ואתא ר"ש למימר הרי הוא אומר כו' כסדרן אין שלא כסדרן לא הלכך הנודרה לפני סוכות יש לו שהות
דאי ס"ד משום יום טוב
הוא ליתני עצרת, מ"ט
עד לשנה הבאה וה"ק כל שבא בחג המצות כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועות שלאחריו
שביק עצרת ותני סוכות,
או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שאינו בא בחג המצות שלא היתה עליו להביאה בפסח כגון שנדר אחר הפסח אינו בא
ללמד שזה גורם, כלומר
$ כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד חג הסוכות של שנה הבאה שעברו
בין קודם הפסח הקדישו
בין לאחר הפסח כיון
שלש רגלים כסדרן: אלא ביום טוב וקסבר כו'. והיינו תנאי: לא יאמר חג הסוכות. כשהחזיר הכתוב להזכירן לשלש רגלים
שעבר עליו חג הסכות
לבל תאחר לא היה צריך לכתוב ובחג הסוכות כיון שכתוב שלש פעמים בשנה וכתב בחג המצות ובחג השבועות דממילא ידענא
ולא הקריבו עובר עליו
דבו היה הכתוב מדבר שבפרשת סוכות הוא עסוק ובו נכתב כתוב זה: שזה אחרון. דבעינן כסדרן: שזה גורם. את בל
בבל תאחר, ודייק מחג
הסכות, ואמר לא יאמר
תאחר שאפילו נדר לפני החג כיון שעבר עליו חג הסוכות עובר: דבר שבחובה הוא. דכתיב וחגותם ט): מן החולין. ולא ממעות
בחג הסכות דמיניה סליק,
מעשר שני ולא מנדרים ונדבות שהוא מחויב ועומד בהן: דאף על גב דפריש. דכשנדר התודה פירש על מנת שיוצא בה ידי חגיגתו:
למה נאמר, לומר שזה
גורם. ויוצא בתודה זו
ואגלח
שמקריבה משום שמחה,
ואין יוצא בה משום חגיגה. אע"פ שאמר בשעה שנדר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה. אסיקנ' המפריש בענין זה נדור ואינו יוצא, כלומר נתחייב בנדרו וקידשה ושלמי חגיגה שהן עליו חובה, שנאמר וחגותם אותו חג
לה' ז' ימים, אינן באין אלא מן החולין, (וכיון) [וכמו] שאמר ר' יוחנן לר"ל, האומר הרי עלי תודה ואצא בה
ידי חגיגה, הריני
נזיר ואגלח ממעות
מעשר שני, נדור ואינו
יוצא, נזיר ואינו מגלח.
א) עיין בערוך ערך סלת. ב) עי' בתוס' ר"ה ד: ד"ה וא"צ לומר.