יום טוב פרק
שני ביצה
כ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נזיר
ואינו מגלח. ודוקא דקאמר הכי אבל אם אמר אפכא על
ואגלח ממעות מעשר שני. קרבנות שגזר עליו הכתוב ביום תגלחתו
נ א מיי' פ"ב מהל' חגיגה
א) [מנחות צג:], ב) [עי'
תוספות זבחים נ. ד"ה אם],
הלכה יד:
אקנה ממעות מעשר שני: נדור. על התודה ואינו יוצא בה ידי
מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר וכן
נא ב מיי' פ"ח מהל'
ג) רש"ל מ"ז, ד) [ברכות מב.
חגיגה: נזיר ואינו מגלח. ממעות מעשר אלא מן החולין דכיון
משמע בסמוך דקאמר דטעמא דאמר הבו ליה ולנסיב כו' וכן פי'
זבחים לג. מנחות צג.],
נזירות הלכה יד:
בקונט' שפירש טעמא משום
דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה
דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה
כמסירה להדיוט ו) וכי הדר
נב ג מיי' פי"א מהל'
ה) [תוספתא דחגיגה פ"ב],
ו) [קידושין כח:], ז) [ויקרא
זכיה הלכה כ סמג
אמר על מנת לאו מילתא היא: ההוא
לגבוה כמסירתו להדיוט וכי אמר
א], ח) ס"א ושאר,
לאוין פב טוש"ע ח"מ סי'
גברא. מצוה מחמת מיתה היה:
ע"מ לאו מילתא היא:
ואגלח ממעות מעשר שני מהו א"ל נדור
א
ט) [ויקרא ג], י) [ויקרא א],
רנג סעיף יב [רב אלפס
ויקרב
❖
את העולה וכו'. פירש
להא שמעתא. דהאומר הרי עלי
כ) [צ"ל שעיר],
ב"ב פ"ט דף נג ע"ב]:
ואינו יוצא ב נזיר ואינו מגלח: ההוא גברא
נג ד ה מיי' פ"ג מהל'
תודה ואצא בה ידי חגיגה: משמיה
רש"י דקאי אעולה של
דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני
מעשה הקרבנות הל' ו
דנפשיה. ולא אמר לה בלשון בעיא
אהרן שנאמר בפ' שמיני ולא נהירא
סמג עשין קפג:
ולנסיב ברתי $ אמר רב פפא ג ארבע מאה
תורה אור השלם
❖
נד ו מיי' שם הל' יב:
דהא קאי אעולת צבור א דהכתיב
אלא מאליו אמרה האומר הרי עלי
שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא
1. וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה
תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני
שעיר העם ומיד אח"כ כתיב ויקרב
וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט:
נסיב טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל
נזיר ואגלח ממעות מעשר שני נדור
את העולה ועולה של אהרן מפורשת
❖
ויקרא ט טז
רבינו חננאל
אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל
ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח: אתון
בפסוק אחר בפרשה לכך נראה
הזכיר מעשה שדומה
הכי מתניתו לה. מאליה ולא משמיה
ואי לא נסיב לא שקיל: יתיב מרימר
דאין הכי נמי דקאי אעולה של צבור:
למד על עולת חובה שטעונה
לו, ההוא דאמר הבו ת'
גליון הש"ס
דר' יוחנן: אנן כדבעא מיניה ריש
וקאמר להא שמעתא משמיה דנפשיה א"ל
זוז לפלוני ולינסיב ברתי,
גמ' אמר רב פפא ארבע
סמיכה. ותימה דאמר התם
לקיש מר' יוחנן מתנינן לה. דאהדר
אמר רב פפא ת' זוז שקיל,
רבינא למרימר אתון הכי מתניתו לה אנן
מאה שקיל. עי' נדרים מח
דהא אמר הבו ליה ת' זוזי,
ליה ר' יוחנן הכי: ויקרב את העולה.
דאין טעונין סמיכה בקרבנות צבור
כדבעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן מתנינן
ע"א בר"ן ד"ה לא שנו:
ברתיה אי בעי שקיל ואי
עולת יום שמיני של מלואים שהטיל
אלא בשתי קרבנות וזו אינה מן המנין
רש"י ד"ה ב"ש כו' לא
בעי לא שקיל. ודייקינן
לה: תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבא
א)
דחינן סמיכה דידהו. וק"ל
הכתוב על אהרן חובה ליום קח לך
אלא כ) (פר) של ע"ז ופר של העלם
מינה טעמא הבו ליה
ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט
לפי מה דקיימינן עתה
ולינסיב, אבל אי פריש
1
עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה
דבר ולפי' רש"י דפירש דהכא מיירי
דב"ש ל"ל סמיכה כלל
ואמר לינסיב והבו ליה,
עולת נדבה למד על עולת חובה שטעונה
תמימים (ויקרא ט): ויעשה כמשפט.
בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד
ב) ד
בשלמי חובה גם בחול אסור
אי נסיב ברתיה שקיל,
דהוי עבודה בקדשים דהא
סמיכה א"ל דאמר לך מני בית שמאי היא
ואי לא נסיב לא שקיל.
מה משפט האמור בעולת חובה על
ניחא וי"ל דהא דקאמר דאין צריכין
גם ביו"ט לא מיקרי
תני תנא קמיה דר' יצחק,
כרחיך כמשפט המפורש בעולת נדבה
סמיכה אלא בב' קרבנות היינו דוקא
דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה דאי
משתמש בבע"ח רק הוא
מאי דכתיב ויקרב את
בויקרא קאמר שכל משפטי עולה
בקרבנות שהן לדורות אבל הכא מיירי
סמיכה בכל כחו כמ"ש
העולה ויעשה כמשפט,
בית הלל כיון דגמרי שלמי חובה משלמי
❖
רש"י במתניתין וצ"ע:
כמשפט עולת נדבה, מה
ושלמים שם נאמרו ובשל נדבה דבר
בקרבן המלואים שהיה לפי שעה ומ"מ
נדבה עולת חובה נמי לא תבעי קרא דגמרי
עולת נדבה כתיב בה אם
הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם ז)
קשה דהיכי ילפינן דורות משעה דקא
עולה קרבנו מן הבקר
מעולת נדבה וממאי דבית הלל שלמי חובה
משמע לכשירצה יקריב וכתיב התם
למד על עולת חובה שטעונה סמיכה
הגהות מהר"ב
וגו', וכתיב בה וסמך
משלמי נדבה גמרי דלמא מעולת חובה
ידו על ראש העולה וגו',
וסמך ידו ואתא האי כמשפט דכתיב
ועוד היכי ילפינן יחיד מצבור דהא
רנשבורג
כך עולת חובה טעונה
גמרי ועולת חובה גופא בעיא קרא מאי
בעולת חובה ללמד עליה שתטען
פי' דקרא דויעשה כמשפט מיירי
א] תוס' ד"ה דלא גמרי
סמיכה. אמר ליה זו
שנא משלמי נדבה דלא גמרי שכן מצויין
סמיכה כשאר משפטי נדבה: אמר
בקרבן צבור ולפי' רש"י ניחא ועוד
וכו' דבפ' אין דורשין
לב"ש היא דאע"ג דכתיב
ח)
משמע דבהכי פליגי לר"י.
סמיכה בשלמי נדבה,
ליה. ר' יצחק לתנא: דאמר לך
מעולת חובה נמי לא גמרי שכן כליל (אלא)
י"ל שנויא השוה לשניהם הואיל וגלה
ג)
נ"ב עי' פסחים פ"ט ע"א
שנאמר ואם זבח שלמים
מני. הא דאיצטריך קרא להכי ולא
לנו קרא דויקרב את העולה וגו'
❖
אתיא מבינייא וסברי בית שמאי שלמי
תוס' ד"ה ואלו וכו':
קרבנו וגו', וסמך ידו
גמר לה בבנין אב דמה מצינו בנדבה
דילפינן שעה מדורות וקרבן צבור
על על ראש קרבנו, כיון
חובה לא בעו סמיכה והתניא אמר רבי
דבשלמי חובה לא כתיבא
שהיא עולה וטעונה סמיכה אף חובה
מקרבן יחיד ב דכתיב אדם כי יקריב
יוסי ה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על
סמיכה לא ילפי הני
מוסף רש"י
שהיא עולה כמותה תטעון סמיכה:
לדורות וה"ה דלילפי דורות משעה
מהני, ולפיכך שנו ב"ש
הסמיכה עצמה שצריך על מה נחלקו על
ויעשה כמשפט. בעולת
ב"ש היא. דאמר במתניתין מביאין
במשנתנו מביאין שלמים
ויחיד מצבור ג ועוד אמר הר"מ דיש
תכף לסמיכה שחיטה שבית שמאי אומרים
חובה כתיב בויהי ביום
ואין סומכין, דאי ב"ה
ד)
שלמים של י"ט שהן חובה ואין סומכין
לישב פי' רש"י ולעולם פשטיה דקרא
השמיני, וההיא עולה חובה
כיון דגמרי שלמי חגיגה
אינו צריך ובית הלל אומרים צריך הוא
עליהן וטעמא מאי משום דסמיכה
דויקרב העולה מיירי בקרבן צבור
ו
היתה דכתיב קח לך עגל בן
משלמי נדבה, לפיכך שנו
בקר לחטאת ואיל לעולה
דאמר כי האי תנא דתניא אמר רבי יוסי
במשנתנו מביאין שלמים
בויקרא כתיב בשלמי נדבה ואם זבח
ואי קשיא הא אינה טעונה סמיכה
תמימים, וכתיב בסמיכה
וסומכין עליהן, בעולת
שלמים קרבנו וסמך ידו וגו' ט) וקא
כדקאמר ב' סמיכות בצבור י"ל דאין
בר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על
תמים
.
חובה לב"ה לא היה צריך
(מנחות צג: מכת"י)
סברי לא גמרינן חובה מנדבה
ה"נ אלא אם אינו ענין לקרבנות
למד על עולת חובה
לכתוב כמשפט וללמוד
תכף לסמיכה שחיטה שצריך על מה נחלקו
שטעונה סמיכה. כגון
הימנו סמיכה בעולת
דפרכינן מה לנדבה שכן מצויה בכל
צבור דהא קי"ל דאין טעונין סמיכה
על הסמיכה עצמה שבית שמאי אומרים
האי דמילואים, ועולת
חובה, אלא אפילו בלא
שעה שירצה יתנדב ויביא תאמר
אלא בשתי קרבנות צבור וזו אינה
ראייה כמו עולת חובה היא
פסוק יליף עולה מעולה,
אינו צריך ובית הלל אומרים צריך: ת"ר
❖
בחובה שאינה אלא לכשיתחייב
מן המנין תנהו ענין לקרבנות אהרן
(שם).
כמה דילפי שלמי חובה
שהוא קרבן יחיד: דלא גמרי
מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה
ה)
משלמי נדבה. ודחינן
הלכך $ לא דחיא סמיכה דידהו
וממאי דב"ה זה ששנינו
לסמוך עליה ביו"ט חברו עליו תלמידי שמאי
שלמי חובה כו'. השתא אית ליה
יום טוב הלכך עולת חובה נמי
סמיכה בשלמי חובה
מוסף תוספות
הזקן אמרו לו מה טיבה של בהמה זו אמר להם
אי לאו דפרט בה קרא כמשפט
לרבי יצחק בר אבא דטעמא דב"ש
משלמי נדבה למדו אותה,
דלמא חובה מחובה
א. דלעיל מיניה (ויקרא
נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה כשכש
לא הוה בעיא סמיכה דחובה
דאמרי אין סומכין היינו משום דאין
למדו, שלמי חובה מעולת
ט, טו) כתיב ויקרב
מנדבה לא גמרי': וממאי דבית
טעונין סמיכה ולא כרבי יוסי דקאמר
להם בזנבה והלכו להם ואותו היום גברה
חובה למדה, ועולת
את קרבן העם. תר"פ.
הלל כו'. דלמא לעולם חובה
בסמוך דפליגי בתכף כו' ורש"י פי'
חובה גופה בעיא קרא
ב. דהיינו
עולת
ידם של בית שמאי על בית הלל ובקשו
מפורש שיש בה סמיכה,
המילואים שהיא ציבור
מנדבה לא גמרינן אלא בית הלל
במתני' טעמא משום שבות שמשתמש
לקבוע הלכה כמותן והיה שם זקן אחד
ולפיכך אתא כמשפט
ושעה, וילפינן לה מעולת
חובה מחובה גמרי שלמי חובה
בבעלי חיים ויפה פי' דבפ' אין
א]
לומר שעולת חובה טעונה
נדבה דפרשת ויקרא שהיא
מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו
סמיכה. ואמרינן א) למה
קרבן יחיד ולדורות. תר"פ.
מעולת חובה הלכך עולת חובה בעיא
דורשין (חגיגה דף טז:) משמע
שהיה יודע שהלכה
כבית הלל ושלח
דחית שלא ילמדו סמיכה
ג. משמיני למילואים
האי קרא דכמשפט להיות מפורש בה
דבהכי פליגי לרבי יוחנן:
לשלמי חובה משלמי
שהיא קרבן ציבור ולפי
והביא דלמא מעולת חובה גמרי.
ואי לא לא הוה ידעינן סמיכה לא
נדבה, דאיכא למיפרך מה
שעה. שם.
לשלמי נדבה שכן מצויין
בעולה ולא בשלמים דחובה והך מתניתא דברי הכל היא: אתיא
ואם תאמר והא הוי דבר
הבא מן ההיקש דעולת חובה לא
בכל השנה כולה ולפיכך
מבינייא. לעולם מתני' דתני תנא דברי הכל היא ואפי' לב"ה בעיא
ידעינן אלא מנדבה דכמשפט ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד
טעונין, אבל שלמי חובה
קרא ומאחר דקי"ל סמיכה בעולת חובה מהאי קרא אתו להו שלמי
בבנין אב וי"ל דבעיא היא בזבחים (דף נ.) אם חוזר ומלמד בבנין
שאינן אלא בימים טובים
בלבד לא, עולת חובה
חובה מתרוייהו משלמי נדבה ומעולת חובה במה מצינו בשלמי נדבה
אב ואם לאו והכא קאמר אם תמצי לומר חוזרין ומלמדין בבנין
נמי איכא למיפרך מה
שטעונין סמיכה אף שלמי חובה שהן שלמים כמותן יטענו סמיכה
אב דבר הלמד בהיקש מעולת חובה גמירי לה דחובה מחובה ילפינן:
לעולה שכן כליל, תאמר
וכי פרכת מה לשלמי נדבה שהן מצויין עולת חובה תוכיח שאינה
והביא
בשלמי חובה שאין עולה
מהן למזבח אלא דם
מצויה וטעונה סמיכה אף אני אביא שלמי חובה שאע"פ שאינן מצויין יטענו סמיכה וכי פרכת מה לעולת חובה שכן כליל תאמר בשלמי
וחלב בלבד. ופרקינן
חובה שאינם כליל שלמי נדבה יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה לא ראי עולת חובה כראי שלמי נדבה לתלות טעם הסמיכה
אלא [אתיא] מבינייא,
בראיה שכן מצויין דהך ראיה בעולת חובה ליתא ולא ראי שלמי נדבה כראי עולת חובה לתלות טעם הסמיכה בראיה שכן כליל דהא
כלומר אתיא משתיהן
מעולת חובה ושלמי
ליתא בשלמי נדבה וכתיב בהו סמיכה הצד השוה שבהן על כרחך תתלה טעם סמיכתן בטעם הצד השוה שבשניהם בעולת חובה
נדבה. ושלמי חובה לב"ש
ובשלמי נדבה הצד השוה שבשניהם שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים [וסמיכה] אף אני אביא כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד שיטעון
לא בעי סמיכה, והתניא
סמיכה ואתו להו שלמי חובה מהאי טעמא: לא נחלקו על הסמיכה. בשלמי חובה שצריך אלא כך היו בית שמאי אומרים סומך
א"ר יוסי לא נחלקו
ב"ש וב"ה על שלמי
עליהן מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב ולא אמרינן תכף לסמיכה שחיטה: הוא דאמר כי האי תנא כו' על תכף לסמיכה שחיטה
חובה שטעונין כו'. ת"ר
שצריך. בדבר הטעון סמיכה כדכתיב וסמך ושחט י): על הסמיכה עצמה. אם טעונין שלמי חובה סמיכה: נקבה היא. שאין עולה נקבה:
מעשה בהלל שהביא
עולה לעזרה לסמוך כו'.
ולזבחי שלמים הבאתיה. מרוב ענותנותו
כשכש להם בזנבה.
של הלל היה משנה מפני
השלום:
כדי
להטעותן שיהיו סבורים שהיא נקבה:
צאן
א) כ"ה בכת"י.