כ:
יום טוב פרק שני ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והביא
כל צאן
קדר בעזרה. ותימה הא פ) אין מביאין חולין
צאן קדר. מעולים היו: שוב
מעשה כו'. לאחר
המעשה הזה היה
נה א מיי' פ"א מהל'
א) [הא שלא שאל מה זו עולה
חגיגה הלכה [ד] ז:
עי' תוס' חגיגה ז: ד"ה
מעשה בתלמיד אחד כו': מה זו סמיכה. שאתה רוצה לסמוך
בעזרה ויש לומר דלאו דוקא בעזרה אלא בהר הבית :
א
נו ב מיי' שם הלכה ו:
מביאין], ב) [תוספתא
שכירתך
פתוחה. פ"ה לשון כירה ממש ונראה דר"ל כמו
ולעבור על דברי ב"ש והלא אנו חלוקין עליכם: אמר לו מה זו
צ)
נז ג מיי' פ"א מהלכות
חגיגה פ"ב], ג) חגיגה ט.
שתיקה. שהיה לך לשתוק
ואינך שותק: שתקו בנזיפה. בגערה:
ויכרה להם כירה
גדולה (מלכים ב ו):
י"ט הלכה יג סמג
יז. ר"ה ד: יומא ג. מגילה
נדרים
ה:, ד) ג"ז שם, ה) [פסחים
לאוין עה טוש"ע א"ח סי'
ונדבות יוכיחו. פ"ה
מקום שאסור להדיוט. שבת שאסור
מז.], ו) [לעיל יט.],
תקיב סעיף א' וסעיף ג:
שמותר להדיוט במקום
לעשות להדיוט כלום מותר לגבוה
והביא כל צאן קדר
שבירושלים והעמידן
נח ד מיי' פ"א מהלכות
ז) [פסחים מז. לקמן כא:
תמידין ומוספין: מקום שמותר
שמותרים
להדיוט לעשות כל צרכו
כח: מגילה ז:], ח) [תוספתא
חגיגה הלכה ח:
בעזרה ואמר כל מי שרוצה לסמוך יבא
נט ה מיי' פ"ח מהל'
חגיגה פ"ב], ט) [חגיגה ז.],
להדיוט. י"ט דכתיב (שמות יב) הוא
כגון ביום טוב אסורין ליקרב לגבוה
ויסמוך ואותו היום גברה ידן של בית הלל
י) [לעיל יט. וש"נ],
תמידין ומוספין
אפילו שלמים וכל שכן עולות במאי
לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:
כ) [מנחות ק: ע"ש],
הלכה ח:
וקבעו הלכה כמותן ולא היה שם אדם
ס ו מיי' פ"ב מהל' שגגות
אינו דין שמותר לגבוה. כל צרכי
קא מפלגי (א) מר סבר נדרים ונדבות
ל) מנחות ק:, מ) נזיר כח:
שערער בדבר כלום: שוב מעשה בתלמיד
הלכה יד וע"ש בכ"מ:
ע"ש מנחות מח. ע"ש,
אין קרבין פרש"י ת"ק דאמר נדרים
אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה:
סא ז מיי' פט"ו מהל'
נ) בס"א: ויאנס, ס) [ויקרא
אחד מתלמידי ב"ה שהביא עולתו לעזרה
נדרים ונדבות יוכיחו. שי"ט מקום
ונדבות יוכיחו ומר סבר אבא שאול
כג], ע) [זבחים ב.], פ) [עי'
פסולי המוקדשין
❖
לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי
נדרים ונדבות קרבין בי"ט מדלא
המותר להדיוט הוא ואתם מודים
הלכה יט:
תוס' פסחים דף סו: ד"ה
מביאה], צ) שייך לקמן קודם
ב"ש אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו
קאמר נדרים ונדבות יוכיחו והר"ר
לנו שאסורים להקריב והן צרכי
א)
ד"ה מאי, ק) וב"ש אהדרו
גבוה: אף זו קבוע לה זמן כו'.
שמואל היה מפרש פירוש אחר נדרים
שתיקה שתקו בנזיפה והלך לו אמר אביי
ליה נדרים ונדבות יוכיחו
מוסף תוספות
שכירתך פתוחה וכירת
ונדבות יוכיחו במקום שיש חלק
ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר
נ)
הלכך האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה
רבך סתומה משמע
א. כלומר בעזרת ישראל
ימי המועד ולא יביא: והלא כבר
להדיוט כגון שלמים ואסורי' לגבוה
מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי
אפילו דשלמים. מהר"מ,
אבל בעזרת כהנים לא.
נאמר לה'. וחגותם אותו חג לה' :
כגון עולות במאי קמפלגי ת"ק סבר
❖
ס)
ר) [פסחים נט:],
רשב"א. ב. דהא אמרי'
דאמר ליה חבריה דאיהו אמר ליה מה זו
אומרה בלשון אחרת. להאי קל
נדרים ונדבות קרבין ביום טוב
במס' פסחים [נט:]
סמיכה וקא מהדר ליה מה זו שתיקה: תניא
והקטיר עליה הכהן והדר
מדקאמר במקום שמותר להדיוט
וחומר דבית הלל דלעיל: כירה.
נאמר והיה החזה לאהרן
הגהות הב"ח
אמרו להם בית הלל לבית שמאי ומה
כגון שלמים דהוו נדרים ונדבות אלמא
יש לה בית קבול לקבל שתי קדרות
ב)
וכו' דמשמע התם דקודם
(א) תוס' ד"ה נדרים
במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה מקום
הקטרת אימורי' אינו
דס"ל לת"ק דנדרים ונדבות קרבין
ושייך למימר בה סתומה ופתוחה:
וכו' במאי קא מיפלגי
רשאי לאכול הבשר.
במאי קמפלגי. אבא שאול ותנא קמא
ביו"ט ואסורין לגבוה כגון עולה אבל
שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה
פרש"י דמר סבר ת"ק
הרנב"ר. ג. [ו]מצי אכיל
אבא שאול ק) דאמר ומה במקום
אבא שאול דלא אמר אמרו להם בית
דאמר נדרים ונדבות
בשרא בזריקת דם כדכתיב
אמרו להם בית שמאי נדרים ונדבות יוכיחו
יוכיחו נדרים ונדבות
ודם זבחיך ישפך והבשר
שכירתך סתומה כו' משמע אפילו
שמאי נדרים ונדבות יוכיחו סבירא
שמותר להדיוט ואסור לגבוה אמרו להם
❖
אין קריבין ומר סבר אבא
תאכל. שיטה.
דשלמים אלמא דס"ל דנדרים ונדבות
ליה נדרים ונדבות קרבין לבית הלל:
שאול כצ"ל: (ב) ד"ה מאי
בית הלל מה לנדרים ונדבות שאין קבוע
לא תימא מדאורייתא מחזא חזו.
אין קרבין בי"ט וקשה להאי פי'
וכו' להתיר הבשר באכילה
❖
להם זמן תאמר בעולת ראייה שקבוע לה
דהוי צורך:
דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מז. ושם)
דלה' משמע כל דלה' אפילו נדרים
רבינו חננאל
זמן אמרו להם בית שמאי אף זו אין קבוע
ונדבות: שמא ישהה. עד המועד
אמר בהדיא וסבר לה כאבא שאול
תניא אמרו ב"ה לב"ש,
לה זמן דתנן מי שלא חג ביום טוב ראשון
דאמר לכם ולא לנכרים משמע אבל
שיהא לו בשר מצוי ברגל ושמא
הגהות מהר"ב
ומה בעת שאסור להדיוט
ג)א
בשבת מותר לגבוה,
של חג חוגג והולך כל הרגל כולו ויום טוב
נדרים ונדבות קרבין בי"ט מדלא מוקי
כשיבא המועד יארע לו אונס ונמצא
רנשבורג
שנאמר וביום השבת שני
מאחר נדרו: מדאורייתא נמי.
ליה לומר לכם ולא לגבוה אלמא
האחרון של חג אמרו להם בית הלל אף זו
א] גמ' אמר ר"ה וכו' לא
כבשים וגו', בעת שמותר
תימא מדאורייתא מחזא
סבירא ליה דאסור דכי כתיב לה'
דסבירא ליה לאבא שאול דנדרים
להדיוט ביו"ט, שנאמר אך
קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו
ד) ב
חזו. נ"ב עיין מהרש"א
אשר יאכל לכל נפש וגו',
דומיא דוחגותם קאמר עולות הדומות
ונדבות קרבין בי"ט לכ"נ כפי' ראשון:
חייב באחריותו אמרו להם בית שמאי והלא
ומ"ש עליו בשער המלך
אינו דין שמותר לגבוה
לכם
ולא לנכרים. ב"ה נמי דרשי
לחגיגה שזמן קבוע ברגל כמותה:
פ"א מהל' חגיגה הלכה ח
כו'. אמר רבינא לדברי
כבר נאמר לכם ולא לגבוה אמרו להם בית
❖
ה)
דף סד ע"א בד"ה ודע:
דהא שתי הלחם. דעצרת דחובת
האומר נדרים ונדבות
לכם ולא לגבוה למעוטי נדרים
הלל והלא כבר נאמר לה' כל דלה' אם כן
אין קרבין ביו"ט לא
ו)
ונדבות כדפי' בפ"ק (דף יב. בד"ה
היום הן ואינן ראויין לבא קודם לכן
תימא דמדאורייתא חזו
מה תלמוד לומר לכם לכם ולא לכותים
השוחט) אלא נקט כותים וכלבים
דלגזר בהו שמא ישהה הואיל ויכול
ז) ג
לאיקרובי ביו"ט ורבנן
מוסף רש"י
מאי
לכם ולא לכלבים: אבא שאול אומרה
הוא דגזרו בהו גזירה
בינייהו כגון
דפסיקא ליה:
לאפותן מערב י"ט אמור רבנן במסכת
ח)
מי שלא חג ביום
שמא ישהה אותן. כלומר
שנטמא. וא"ת נימא דאיכא בינייהו
מנחות (דף צה:) דאין דוחין לא שבת
בלשון אחרת ומה במקום שכירתך סתומה
טוב ראשון של חג.
יאמר בשאר ימות השנה
כגון שנטמאו אימורים או שנאבדו
כו' באפייתן דלאו דומיא דחגיגה
שלא הביא חגיגתו ביום
אני טרוד במלאכה, איני
כירת רבך פתוחה במקום שכירתך פתוחה
הראשון של חג (חגיגה
יכול לעלות ולהקריב
דלרבא זריק הואיל ואיכא בשר ולרבה
הוא שזמן שחיטתה קבוע ברגל ואינו
אינו דין שכירת רבך פתוחה וכן בדין שלא
ט.). ויום טוב האחרון
ט)
קרבן, הנה כשאעלה לחוג
יכול להקדים ולאחר: עבר ושחט
בר רב הונא לא זריק כיון שנטמאו
של חג. חוגג שמיני
ביו"ט אקריב נדרי, לפיכך
יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן במאי
מאי. מהו שיזרוק את הדם: על
האימורין ותי' הר"ר שמשון מקוצ"י
עצרת, ואע"ג דרגל בפני
גזרו שלא יקרבו נדרים
קא מפלגי מר סבר נדרים ונדבות קרבין
עצמו הוא הוי תשלומין
ונדבות ביו"ט, אלא אפילו
מנת להתיר בשר באכילה. כלומר
דרבה בר רב הונא מודה להא
לראשון (שם). לכם ולא
מדאורייתא, נמי לא חזו,
ביום טוב ומר סבר י) ד אין קרבין ביום טוב
דרבא דזורק את הדם על מנת
אם הבשר קיים שתהא זריקתו צורך
לכותים. אבל לגבוה שרי
דהא שתי הלחם חובת
אמר רב הונא לדברי האומר נדרים ונדבות
(פסחים מז.). גזירה שמא
להתיר באכילה דהוי צורך אוכל
י"ט שיאכל הבשר היום זורק ואם
(ב)
היום הן וליכא למגזר
כ)
ישהה. קרבנות כל השנה
שמא ישהה, ואין עשייתן
לאו אינו זורק: על מנת להקטיר
אין קרבין ביום טוב א] לא תימא מדאורייתא
נפש ושמחת יום טוב אבל הוא מוסיף
שיהא נודר ונודב, ולא
דוחה לא שבת ולא יו"ט.
אימורין לערב. אפילו אין כאן אלא
עליה דקאמר אפילו נטמא בשר זורק
מחזא חזו ורבנן הוא דגזרי בהו גזירה שמא
יקריבם עד הרגל ונמצא
ומיבעיא לן לדברי האומר
מכוין וממתין מלאכתו עד
את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב
לצורך הכשר קרבן להכשיר קרבן שאין
אין קרבין ביו"ט, עבר
ישהה אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזו
המועד, ועוד שמא יעבור
ושחט נדרים ונדבות ביום
אבל קשה ב היאך יהא הבשר מותר
יכול לזרוק בלילה והקטרת האימורין
ל)דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא
בבל תאחר
.
טוב מאי, רבה אמר זורק
(מנחות ק:)
באכילה הא אמר התם אימורין כל
כשרה כל הלילה וימתין עד שתחשך
ר)
דהא שתי הלחם כו'
את הדם להתיר בשר
למגזר שמא ישהה ואינו דוחה לא את
ה
וליכא למגזר שמא
לאכילה, ואם נטמא הבשר
ויקטירם: לרבא לא זריק. אף על
כמה דלא מקטרי בשר לא מתאכיל
ישהה. שהרי אין יכול
השבת ולא את יו"ט: איבעיא להו לדברי
או שאבד אינו זורק. רבה
דהא דהקטרת אימורין לא מעכבא
גב דלאו מלאכה היא גזור בה משום
להקריבם אלא בו ביום
בר רב הונא אמר זורק הדם
האומר נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט עבר
שבות: כבשי עצרת. הבאים עם
ה"מ היכא דליתנהו שנטמאו או
(שם). בין לפני זמנן.
להקטיר אימורין לערב
קודם עצרת, בין לאחר
ואע"פ שנטמא הבשר
ושחט מאי רבא אמר זורק את הדם על מנת
נאבדו אבל היכא דאיתנהו מעכבי
שתי הלחם כדכתיב בפרשת שור או
ו
זמנן. לאחר עצרת (מנחות
זורק. ואותבינן עליה מהא
ויש מתרצים דהכא מיירי שנטמאו או
כשב בעצרת ועשיתם שעיר עזים
להתיר בשר באכילה רבה בר רב הונא אמר
מח.). הדם יזרק. שלא
כבשי עצרת ששחטן שלא
נאבדו ולא נהירא דאם כן לימא
אחד לחטאת ושני כבשים וגו' (ויקרא
לשמן (שם ונזיר כח:).
לשמן שהן שלמי צבור,
זורק את הדם על מנת להקטיר אימורין לערב
והבשר יאכל. ואף על
כדכתיב ושני כבשים
כג): שלא לשמן. שצריך לשחטן
דאיכא בינייהו דהכל קיים דלרבא לא
מאי בינייהו איכא בינייהו נטמא בשר או
פי שהכבשים עצמן מותרין,
לזבח שלמים, או שחטן
זרק ולרבה זריק ועוד דבסמוך משמע
לשם שלמי צבור ושחטן לשם עולה:
דקיימא לן כל הזבחים
לשמן קודם עצרת, או
שאבד לרבא לא זריק לרבה בר רב
לפני זמנן. קודם עצרת והם הופרשו
אע"ג דאיתנהו דקאמר כבשי עצרת
שנזבחו שלא לשמן כשירין
לאחר עצרת, הדם יזרק
הונא זריק מיתיבי כבשי עצרת ששחטן
אלא שלא עלו לבעלים לשם
והבשר יאכל, ואם היתה
מ) ז
לשם כבשי עצרת: הדם יזרק והבשר
וכו' הדם יזרק והבשר יאכל ואם
חובה, אינהו הוא דמתאכלי
שבת לא יזרוק, ואם זרק
שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן
יאכל. דקיימא לןע) כל הזבחים שנזבחו
היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה
כשלמים בעלמא, אבל לחם
בין לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל
כיון דכבשים אין שמן
ע"מ להקטיר וכו' אלמא דמיירי
שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין
עליהן דהא לא עלו לשם
ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק
אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:
דאיתנהו ואעפ"כ בי"ט הדם יזרק
חובה אלא לשם שלמי נדבה
ואם היתה שבת לא יזרוק. שהרי
והבשר יאכל וי"ל דהכא הואיל
הורצה
עליהן מי יתירנו (פסחים
יג:). ואם היתה שבת.
מן הבשר: ואם זרק. ולא נמלך:
אסור לבשל ולצלות היום ולא
יאכל
ואין יכול להקטיר האימורין מבעוד יום הוי כאילו נאבדו או נטמאו ג:
אשלא
לשמן קאי ועצרת
אבל
הורצה
ושבת
היא (מנחות מח.)
לא יזרוק. דכיון דאידחי מקרבן ציבור תו לא
שחלה עצרת
בשבת וניתנה
שבת לדחות אצל לשמן
וטעה זה ושגג בשלא לשמן (יבמות צ:).
דחי שבת (מנחות מח.) לפי שאין הבשר נאכל בשבת
שאין צליית קדשים
דוחה את השבת (נזיר כח:).