יום טוב פרק
שני ביצה
כא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל
נדרים ונדבות כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. כהנים
הורצה על מנת להקטיר כו'. כלומר ויקטיר אימורין לערב ולא
סב א מיי' פ"א מהל'
א) [עי' תוס' חולין קכב:
ד"ה עור וכו'], ב) [חולין
י"ט הלכה יד סמג
יקטירם היום: לכתחלה לא. הואיל ולא יאכל בשר היום: שאני
בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד שנוטל
קכד:], ג) [פי' אותו היום
לאוין עה טוש"ע א"ח סי'
שבות שבת. החמירו חכמים בדבריהם בשבת מביום טוב: מה בין
פרס מרבו כן פרש"י ואפי' לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים
סמכוהו בישיבה והושיבוהו
תצח סעיף יא:
זה לנדר ונדבה. שחצין לו וחצין לגבוה
ואסור לשוחטן מפני חלק
ממון בעלים הן בב"ק (דף יב:) ואפי' לאחר י) זריקה קאמר דממון
סג ב מיי' שם סמג שם
בראש. ערוך ערך סמך],
ד) [קידושין נב: ב"ק יב: יג.
טוש"ע א"ח סי' תקו
גבוה: עורבא פרח. עורב הפורח
בעלים הם רק במתנות כהונה מ"מ
ערכין כד: חולין קכ.],
סעיף ו:
למעלה. השיאו לדבר אחר: כי נפק.
אותו ממון זכה משלחן גבוה א דהא
הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב אם
סד ג מיי' פ"ו מהלכות
ה) חלה פ"א מ"ח, ו) פסחים
רב אויא: אמר ליה רבה בריה.
עיקר הקרבן בשביל גבוה ב והלכך
מו: סב., ז) [צ"ל להו],
בכורים הלכה ח
זרק דיעבד אין לכתחלה
לא בשלמא לרבא
ח) [תוספת' פ"ב], ט) לעיל
טוש"ע י"ד סי' של סעיף
דרב הונא לאבוה: לאו היינו כו'.
נהי דהוי ממונו לקדש בו את האשה
ניחא אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא
כ: וש"נ, י) צ"ל שחיטה.
ט:
ולמה דחיתו והלך לו בכלימה: אני
מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם
סה ד מיי' פ"א מהל' י"ט
מהרש"א, כ) [דף יז.],
ואיבעית אימא שאני שבות שבת משבות
עיסה
חציה של נכרי
היום סמכוני באשישות. י"ט הוא
עושים:
ל) [ועי' תוס' פסחים מו.
הלכה יד סמג שם
י"ט: בעא מניה רב אויא סבא מרב
סד"ה עד שתאפה וכו'
טוש"ע א"ח סי' תקיב
וחציה של ישראל. ואם תאמר והאמר
ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה
יתיישב קושית תוספות
סעיף ג:
הונא בהמה חציה של נכרי וחציה של
וקורא אני עלי סמכוני באשישות
לעיל כ) רבי שמעון בן אלעזר אומר
סו ה מיי' פ"ו מהלכות
דהכא], מ) [צ"ל אחר ד"ה
❖
ישראל מהו לשחטה בי"ט אמר ליה מותר
הביאו לי סעודה ואסעוד: דבעיא
ממלאה אשה תנור פת ואע"פ שאינה
הואיל],
מצה הל' ה טוש"ע
א
א"ח סי' תנד סעיף ב:
טעמא. וצריך אני
אמר ליה וכי מה בין זה לנדרים ונדבות
צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת
להרהר ולעיין
א)
סז ו ז מיי' פ"א מהל'
בה: וטעמא מאי. סוגיא דגמרא
נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ושרי
אמר ליה עורבא פרח כי נפק אמר ליה
י"ט הלכה טו:
ב)
תורה אור השלם
סח ח מיי' שם הל' יד
הוא: כהנים משלחן גבוה קא זכו.
לאפות בי"ט אפי' לכתחילה וכי תימא
רבה בריה לאו היינו רב אויא סבא דמשתבח
1. סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת
טוש"ע א"ח סי'
דאתיא לת"ק והא הלכתא כר' שמעון
בחזה ושוק וה"ה לבעלים בשאר
❖
ליה מר בגויה דגברא רבה הוא אמר ליה
תקיב סעיף ב:
רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי
הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו
דמתיר ויש לומר דשאני התם דכל
ל)
חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי:
ומה אעביד ליה אני היום סמכוני
ג)
1
נמצאת כל השחיטה לשם גבוה:
הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול
שיר השירים ב ה
באשישות רפדוני בתפוחים ובעא מינאי
2. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא
רבינו חננאל
חייבת בחלה. דלחם קרינא ביה:
כל אחד ואחד או זה או זה ועוד
קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
מלתא דבעיא טעמא וטעמא מאי בהמה
ומערבין בה. ערובי חצרות להוציא
דלמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא
הורצה ע"מ להקטיר
מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר
אימורין לערב. דייקינן
מבתים לחצר שהבתים רשות לכל
דחציה של נכרי ג אסור לאפותה בי"ט:
כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה
חזינן
מינה דאי עבד אין, דקתני
בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל
אי יהבינן (א) לינוקא ולא
יחיד ויחיד והחצר רשות כולן וצריכים
מ)
לשחטה בי"ט דאי אפשר לכזית בשר בלא
אם זרק הורצה, אבל
נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה
ערוב להוציא כל אחד מביתו לחצר:
קפדי כל חדא וחדא וכו'.
לכתחילה לא, בשלמא
שמות יב טז
שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשחטן
לָכֶם:
3. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה
לרבה דאמר זורק הדם
ומשתתפים בה. שתוף קרי במבוי
פרש"י ופליגא אההיא דלעיל דרב
בי"ט דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא
ד)
כדי להתיר בשר לאכילה,
יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת
שחצירות הרבה פתוחין לו וכל
חסדא דקאמר עיסה חציה של נכרי
❖
כיון דבשבת לאו בר
ויקרא כד יח
זכו: אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי
נָפֶשׁ:
חצרות שבש"ס לפני הבתים ויוצאים
וכו' דאפשר למפלגה בלישה ואומר
אכילה הוא, לפיכך אינו
ד
וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום
זורק לכתחילה, אלא
דרך חצר לרשות הרבים או למבוי:
ר"י דלא פליגי דשאני עיסה דחציה
לרבה בר רב הונא
טוב דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה
הגהות הב"ח
ומברכין עליה. המוציא: ומזמנים
של נכרי וחציה של ישראל דישראל
דאמר זורק הדם כדי
עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל
(א) תוס' ד"ה חזינן אי
עליה. שלשה שאכלו כאחת: ונאפת
מצי למפלגה ולאפות חלקו אבל הכא
להקטיר אימורין לערב,
ב
❖
יהבינן רפתא לינוקא:
אמאי אינו זורק לכתחילה,
בי"ט. משום חלק הרועים: ואדם
אסור לאפותה בי"ט דהא אפשר ליה למפלגה
מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא
הלא יקטיר אימורין
יוצא בה ידי חובתו בפסח. לילה
שטורח אפייה הוה רמי אבני באגא
בלישה מתיב רב חנא בר חנילאי עיסת
לערב, ועלתה לו בקושיא.
ה) ג
הראשון של פסח שהוא מצוה לאכול
הלכך לא היו יכולין ליקח כלל מן
איבעית אימא אמר לך
גליון הש"ס
כלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה חייבת
רבה בר רב הונא, כי
מצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות
הקמח קודם האפייה לאפותו לצורך
גמ' שומע אני אפי' נפש
בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין
קאמינא בשבות דיו"ט
יב) ושאר הימים אם רצה לאכול
התינוק אבל אח"כ שאפו בשביל החיל
בהמה. עיין נזיר דף מ"ח
שהוא קל, לפיכך זורק
עליה ומזמנין עליה ונאפת בי"ט ואדם
ד
ה
ע"א ועיין בר"ש פרק יא
אפילו לכתחילה, אבל
שאר דברים בלא לחם הרשות בידו:
אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך לא
❖
יוצא בה ידי חובתו בפסח ואמאי והא אפשר
מ"ט דתרומות וצ"ע:
שבות דשבת דחמירא
לפייסן בנבלה. ונמצאת כולה נאכלת
שייך אפשר למפלגיה שנתנו משלהם
לא. עורבא פרח, לשון
ליה למפלגה בלישה שאני עיסת כלבים
לאדם: ומי אית ליה הואיל. סוף
ומש"ה אם היו לוקחין ממנו היו
גנאי ופחיתות היא, כלומר
הואיל ואפשר לפייסן בנבלה ומי אית ליה
דעת זו דעת נערים
סוף מפרנס הכלבים ממנה שהרי אין
מקפידין אם לא ע"י טורח הבשול
מוסף רש"י
ששוחקין בעורבין. היום
לו נבלה ומשום אסמכתא דהואיל
כדרך מבשלים שאוכלין מעט מן
לרב חסדא הואיל והא אתמר האופה מי"ט
ו)
הורצה על מנת
סמכוני באשישות, כלומר
ואילו היה לו נבלה קא שרית לה:
הבשול להכי פריך אדרב הונא מהכא:
להקטיר
אימורין
היום סמכו אותי בישיבה.
לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר ו אינו
הואיל ומקלעי אורחים וכו'.
לערב. ובלבד שאימורין
ואסיקנא לדברי רב חסדא
מי"ט לחול. לאחר שסעד אפה דהא
לוקה רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל
מקטיר לערב (נזיר כח:)
בהמה חציה של גוי
ודאי לחול הוא: בני באגא. ישראל
ותימה הא אמר בשבת
אבל היום לא יקטירם
וחציה של ישראל מותר
ומקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי
הדרים בכפרים: דרמו עלייהו
פרק המצניע (דף צה. ושם)
הרודה
(מנחות מח.). משלחן
לשוחטה ביו"ט, דאי
ליה רבה אמר אינו לוקה אמרי' הואיל אלא
גבוה קא זכו. הקרבת
ז
אפשר לאכול ממנה כזית
קמחא דבני חילא. המלך הטיל
חלות דבש ביום טוב סופג ארבעים
אימורים וזריקת הדם מתיר
בלא שחיטה, ולא דמיא
לא תימא הואיל ואפשר אלא כגון דאית ליה
עליהם לאפות ולבשל לבני חילו אנשי
ואמאי לוקה לרבה דאמר הכא הואיל
הבשר (קדושין נב:).
לנדרים ונדבות דהני
נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה: בעו
האופה מי"ט לחול.
כל חדא וחדא כו'. ופליג
מלחמתו:
וכו' התם נמי נימא הואיל דמקלעי
משלחן גבוה קא זכו.
לאחר שאכל וגמר סעודתו,
אבל עיסה חציה של
מניה מרב הונא הני בני באגא דרמו עלייהו
רב הונא אדרב חסדא דאמר חציה
אורחים וכו' ואין לומר דשאני התם
דפשיטא לן דלא חזיא ליה
נכרי וחציה של ישראל
של נכרי וחציה של ישראל אסור
דאפשר לעשותו מעי"ט דלענין אוכל
קמחא דבני חילא מהו לאפותה בי"ט אמר
מידי האידנא עד אורתא
אסור לאפותה ביו"ט,
שהוא חול (פסחים מו:).
התימני. מתמנת היה
לאפותה:
נפש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר
מ"ט אפשר דפלגי לה
(ליה) חזינא אי יהבי ליה רפתא לינוקא
ז)
ח
לוקה. משום לא תעשה כל
בלישה. ומותבינן עליה
כדכתיב (שופטים טו) שמשון חתן
כדפרישית בריש מכילתין (דף ג.) גבי
ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי
. הואיל
מלאכה (שם)
מיהא, עיסת כלבים בזמן
התימני מתמנת: אמש. כלומר בין
רב יוסף דאמר משום פירות הנושרין
ומקלעי ליה אורחים.
שהרועים אוכלין ממנה
ואי לאו אסור והתניא מעשה בשמעון
ח)
שיהו צריכין לפת זה היום
(חייבין) [חייבת] בחלה,
הערבים של יו"ט: בלשת. חיל גדול
ויש לומר דמיירי שהדביש הדבש ואינו
❖
(שם).
התימני שלא בא אמש לבית המדרש
ומערבין ומשתתפין בה
של גדודי נכרים שמחפשים ובולשין
ראוי לאכילה אלא לכתישה דגמלי א"נ
ומברכין ומזמנין עליה,
בשחרית מצאו [ר'] יהודה בן בבא אמר לו
לשלול שלל: יצא שכרכם. שנשתכרתם
שתלש חלות דבש סמוך לחשכה ולא
ונאפת ביו"ט, ואדם יוצא
בה י"ח בפסח, ואמאי
מפני מה לא באת אמש לבית המדרש אמר
בממון יצא ואבד בשביל הפסד עונש
היה שהות אפי' באו אורחים לאכלן:
מוסף תוספות
נאפת אותה עיסה חלק
שתענשו על חלול יו"ט: ולא לכלבים
לו בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל
לכם הכלבים ביו"ט, הא אפשר
א. [ד]העבודה צורך
לא גרסינן: והא חזי למיכל מיניה.
לחלק העיסה וליטול
גבוה נינהו וכהנים
העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום אמר לו תמה אני אם
מנת הרועים ולהניח מנת
ובעלים הוו כעבד הנוטל
ולא יקפידו שהרי משלהן היה: היינו
לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לעובדי כוכבים ואמאי
ט)
הכלבים. ופריק רב חסדא
פרס מרבו. תר"פ. ב. דכי
דקאמר ליה כו' לא גרס והכי גרס
שאני כלבים הואיל אם
שרא רחמנא לשחוט
הא חזי למיכל מיניה אמר רב יוסף עגל טרפה הואי והא חזי לכלבים
והא חזי לכלבים: תנאי היא.
נזדמנה לו נבילה אפשר
ביו"ט לצורך הדיוט היינו
תנאי היא דתניא אך
אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם
להאכילם, ונמצאת כל
שחיטה שעיקרה לצורך
2
דאיכא תנא דאסר לכלבים: לכל
העיסה לרועים בלבד.
הדיוט ולא שעיקרה
ממשמע שנאמר לכל נפש $ שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע
נפש. אך
אשר יאכל לכל נפש:
ואקשינן ומי אית ליה לרב
לצורך גבוה. תר"פ ב"ק יב:
הני כענין שנאמר ומכה
נפש בהמה ישלמנה תלמוד לומר לכם
חסדא הואיל, והא איתמר
ד"ה אבל. ג. אי אפשר
3
האופה מיו"ט לחול, רב
שלא יתן לגוי חלקו ולא
לכם
חסדא אמר לוקה, לא
שרינן למטרח בשל נכרי
אמרינן הואיל
ואי מיקלעי ליה אורחין חזו ליה האי נהמא כוליה, ורבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל. ופרקינן לא שריא הדא מתניתין אלא בדאית ליה נבילה מוטלת, דוודאי מפייס להו לכלבים
בשביל הכשר פת שלנו.
בה, שנמצאת העיסה כולה לרועים. בעו מיניה מרב אי שדו בני החיילות של גויים קמח על היהודים לאפות אותו ביו"ט להם, מותר או אסור. ואמר להם אם כשיתנו מאותה הפת לתינוקות
שיטה. ד. ולא נהירא,
של יהודים, לא קפדי עליהן הני בני חיילא, כל חדא וחדא חזיא לינוקא [ו]שרי, אבל אי קפדי, נמצאו כי לגוים עושין ואסור. ומותבינן עליה מהא דתניא שאמר שמעון התימני לר' יהודה בן
מדלא קאמרי ופליגא
בבא, בולשת באה לעירנו לילי יום טוב, ובקשו [לחטוף] את כל העיר, ושחטנו להן עגל והאכלנום, וא"ל ר' יהודה בן בבא והרי אמרה תורה לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים, מכלל שלא
אדרב חסדא כדאמר לקמן
עשו כהלכה, אמאי, והא עגל זה
ראוי היה שיאכלו גם הם ממנו חתיכה,
והגוים אין ממחין ולא קפדי כי
של ישראל
היה. ופריק רב יוסף עגל טריפה הואי דלא חזי לישראל כלל. לכם
ופליגא אדר' יהושע
בן
ולא לכלבים
תנאי. יש
תנא דהוא
ר"ע
שאומר
מותר ביו"ט לעשות מלאכה
לכלבים,
דכתיב לכל נפש ואפילו
נפש
בהמה
במשמע, ור'
יוסי הגלילי אוסר שנאמר לכם
ולא
לגוים ולא לכלבים.
לוי. תר"פ.