כב:
יום
טוב פרק שני ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דנפישא
בלישה. פירש רש"י וב"ה מתירין משום דאמר ר"ש
מה שאין כן בביצה. דקדושה אחת הן ולא הקלו בי"ט שני של ראש
א) לעיל ו. ע"ש ר"ה יט:
א [מיי' פ"ג מהלכות יו"ט
ע"ש לב. ע"ש, ב) פסחים לז.,
הלכה ח טוש"ע א"ח סימן
השנה אלא לענין מת בלבד: בפסח. קא סלקא דעתך שאינו יכול
בן אלעזר ממלאה אשה תנור פת וכו' ולא נהירא
ס)
ג) [שם], ד) [בפסחים אי'
תקו סעיף ה]:
לשמרה מהחמיץ: וכמה פת עבה. שהתירו בית הלל: שכן מצינו
חדא דאם כן ה"ל לאתויי הא דר' שמעון בן אלעזר כיון דפלוגתייהו
צ ב מיי' פכ"א מהל' שבת
עבה], ה) [עדיות פ"ג
בלחם הפנים. שהוא מצה
בהכי ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי אייתינהו הכא לכן
כדאמרינן בכל המנחות באות מצה
מי"א], ו) [תוספתא פ"ב],
הל' ג ופ"ד מהל' יו"ט
ז) [שמות לה], ח) [סוכה ה.],
[הל' ו] ופ"ח מהל' חמץ
נראה לי דפת מרובה דקאמר היינו
(מנחות דף נז.) ועביו טפח כשמו לחם
ע)
ט) [יומא לח.], י) [לעיל יז.],
הל' יא טוש"ע א"ח סי'
פתים גדולים ביותר ועושה לצורך
הפניםז) יש לו פנים ואין פנים פחותין
מה שאין כן בביצה אמר ליה אנא כנהרדעי
כ) [ד"ה תניא לפני ד"ה
שלז סעיף ב וסי' תקכ וסי'
מטפח ח): בזריזין. של בית גרמו
חול הואיל ואין בו טורח כל כך והכי
וב"ה], ל) [שמות יב],
תקיא סעיף ד וסי' תעו
סבירא לי דאמרי אף בביצה (א) ומאי דעתיך
מ) [שמות יב], נ) [ואינו.
סעיף א:
שהיו אומנים וזריזים בדבר ט): פת
משמע בירושלמי מתוך שאתה מיגעו
דלמא מעברי ליה לאלול האמר רב חיננא
צא ג ד מיי' פ"ד מהל'
רש"ש], ס) [לעיל יז.],
א)
עמלה. בריי"א בלע"ז שהיה טעון
ממנע ואין עושה אלא כדי צרכו
ע) דפת מרובה דקאמר לאו
יו"ט הל' ו טוש"ע
בר כהנא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול
❖
דפת קטן יש בו טורח יותר בעריסת
ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש
א"ח סי' תקיא סעיף ד:
ביותר מכדי צרכו קאמר אלא
מעובר: ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין:
❖
היינו פתים. כצ"ל רש"ל,
כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין
מאות בעיטה באגרוף שף אחת
ב) תנו רבנן ב"ש אומרים אין אופין פת עבה
היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין
בועט שתים שף שתים בועט שלש
רבינו חננאל
בפסח וב"ה מתירין וכמה פת עבה אמר רב
במנחות (דף עו.): עצים יבשים.
בעביין אלא דגריצין היינו גדולות
א
ג)
הגהות הב"ח
בר כהנא] משמיה דר'
הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח
ורקיקין קטנות והא דקאמר בסמוך
מט"ו באב היו פוסקין מלכרות עצים
❖
(א) גמ' דמאי דעתיך:
מימות עזרא לא מצינו
משום דקא טרח טרחא דלא צריך
למערכה במסכת תענית (דף לא.)
מתקיף לה רב יוסף אם אמרו בזריזין יאמרו
אלול מעובר. ואין אופין
הכי קאמר מתוך שעושה ככרות
ומעצי לשכת העצים היו אופין
פיתן גריצות אלא רקיקין,
בשאינן זריזין אם אמרו בפת עמלה יאמרו
מ"ט כיון דרקיקין נפיש
ומבשלים כל צרכי מקדש: בתנור
גדולות אתי למעבד יותר מצורך י"ט:
גליון הש"ס
בפת שאינה עמלה אם אמרו בעצים יבשים
טרחייהו, אף הוא אינו
חם. שמסיקין אותו בכל יום הן
רש"י ד"ה מקולס. ובני
[ועי' תוספות פסחים לז. ד"ה וב"ה]:
אופה אלא כדי מה
יאמרו בעצים לחים אם אמרו בתנור חם
מעיו חוצה לו. עיין ברש"י
למנחות הן לצלי: מתכת. במס' זבחים
שיאכל ביו"ט בלבד, וכך
על
יאמרו בתנור צונן אם אמרו בתנור של
פסחים נג ע"א ד"ה
מפורש בירושלמי. ת"ר
(דף צה:) אמרי' תנור של מקדש של
מקולס ובדף עד ע"א ד"ה
בית שמאי אומרים אין
מתכת יאמרו בתנור של חרס אמר רב ירמיה בר אבא שאלית את רבי ביחוד
❖
מתכת היה משום שתי הלחם ולחם
מקולס:
אופין פת עבה בפסח
ומנו רב מאי פת עבה פת מרובה איכא דאמרי אמר רב ירמיה בר אבא
וב"ה מתירין. ואוקמה
הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור הוה
כמה פת עבה טפח, שכן
ליה כלי שרת וכלי שרת דחרס לא
אמר רב שאלית את רבי ביחוד ומנו רבינו הקדוש מאי פת עבה פת מרובה
מצינו בעובי לחם הפנים
לעזי רש"י
עבדינן: ביחוד. ביני לבינו: ואיכא
טפח. ואתקיף לה רב
ואמאי קרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישה אי נמי באתריה דהאי
יוסף אם התירו עובי
בריי"א [ברייד"א]. (לחם)
דאמרי. רב גופיה אמר שאלית את
תנא פת מרובה פת עבה קרו ליה מכדי משום דקטרח טרחא דלא צריך
טפח בלחם הפנים, שכן
חבוט (נלוש היטב).
רבי ביחוד: ומנו. רבו דרב רבינו
עשייתן ע"י כהנים שזריזין
אנצינצייר"ש
הוא מאי אריא פסח אפי' בשאר ימים טובים נמי אין הכי נמי ותנא ביו"ט
הקדוש. לשון אחר ביחוד בברור כדתנן
הן, ואין מניחין אותו
[אינצינשייר"ש]. מחתות
דפסח קאי תניא נמי הכי ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביום טוב
❖
ד)
להחמיץ, והן פת עמילה
(לשריפת קטורת).
בשקלים (פ"ו מ"ב) וידעו ביחוד ששם
וב"ה מתירין: מתני' ה) אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בית
בשיפה ובבעיטה, ונעשים
ארון נגנז: פת מרובה. ולאו משום
בתנור של מתכת, בעצים
המטות ומניחין את המוגמר ביו"ט ועושין גדי מקולס בלילי פסחים
חמוץ הוא אלא משום דטרח טרחא
יבישין ובתנור חם, יאמרו
מוסף רש"י
וחכמים אוסרין: גמ' אמר רב אסי מחלוקת לגמר אבל להריח דברי
בפת של הדיוט שאין בה
יתירא למחר וליום אחר: וב"ה
ב
מה שאין כן בביצה.
אחת מכל אלו. משום
מתירין. כדאמרינן י) שהפת נאפה
הכל מותר מיתיבי אין מכבדין בית המטות ביום טוב ושל בית רבן
לענין ביצה לא הקילו ביו"ט
רבינו הקדוש אמרו מאי
ו)
יפה כשהתנור מלא: תניא נמי הכי.
שני דראש השנה להשוות
פת עבה פת מרובה,
כ)
גמליאל מכבדין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר
לשל גליות, דאילו ר"ה
כלומר נפישא (בגירצא)
דבשאר יום טוב נמי נחלקו:
אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מכבדין בית המטות ביום טוב אלא
נולדה בזה אסורה בזה
[בלישה], ומשום טירחא
מתני'
מכבדין בית המטות. בית
(לעיל ו.) דאין ר"ה שוה
יתירא אמרו ב"ש, ולא
מכבדין אותן מערב יום טוב ופורסין עליהם סדינין למחר כשאורחים
לימים טובים של גליות
תימא בפסח בלבד, אלא
המסיבה שאוכלין שם שהיו מסובין
נכנסין מסלקין את הסדינין ונמצא הבית מתכבד מאליו אמרו לו אם
דאילו ר"ה חמיר יו"ט שני
בכל יו"ט, כדתניא בית
ואוכלין על גבי המטות: מוגמר.
דיליה ונולדה בזה אסורה
שמאי אומרים אין אופין
כן אף בשבת מותר לעשות כן ואין מניחין את המוגמר ביו"ט ושל בית
לבונה על גבי גחלים: מקולס.
בזה (שבת קלט:). אף
פת עבה ביו"ט וב"ה
מתירין. מתני' אף הוא
בביצה. נולדה בזה מותרת
רבן גמליאל מניחין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר
כרעיו $ ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו
בזה (לעיל ו.). דמאי
אמר ג' דברים להקל,
כשצולהו והיו עושין זכר למקדש
אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב אלא
דעתיך. לאסרה בשני
מכבדין המטות. תניא אין
שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו ל).
לרחוקים מב"ד, דלמא
מכבדין את המטות, של
מביאין ערדסקאות של ברזל ומעשנין אותן מערב יום טוב ופוקקין
מעברי ליה לאלול.
בית ר"ג היו מכבדין, א"ר
ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו
נקביהן מערב יום טוב למחר כשאורחים נכנסין פותחין את נקביהן
כתקנה הראשונה למנות
אלעזר בר' צדוק פעמים
תלוין לו בצדו כדמתרגמינן וכובע
מיום שני ולעשות שני
הרבה נכנסתי אחר אבא
ונמצא הבית מתגמר מאליו אמרו לו א"כ אף בשבת מותר לעשות
נחשת וקולסא דנחשא (שמואל א יז)
:
ימים, כגון שלא באו עד
לבית ר"ג ולא היו מכבדין
כן אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר
יום שלשים ואחד (שם).
ג
ביו"ט, אלא מכבדין
וחכמים אוסרין. בשלשתן. בכבוד
מימות עזרא ואילך לא
מערב יו"ט ופורסין עליהן
אסור איבעיא להו מהו לעשן רב ירמיה בר אבא אמר רב אסור ושמואל
משום אשוויי גומות. ובמוגמר משום
מצינו אלול מעובר.
סדין, ולמחר כשאורחין
אמר מותר רב הונא אמר אסור מפני שמכבה אמר ליה רב נחמן ונימא מר
ואע"פ שתקנו, לא אירע
דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא
נכנסין היו מסלקים את
ד
שבאו עדים מן המנחה
הסדינין ונמצא הבית
מפני שמבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר א"ר יהודה על גבי גחלת אסור
אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון
ולמעלה חוץ מאותה הפעם
מתכבד. אמרו לו זה אף
(דף ז.) אשר יאכל לכל נפש מ) דבר
על
ועדיין לא נתקנה. האי
בשבת מותרין לעשות כן.
דנקט מימות עזרא, משום
השוה לכל נפש וזה אינו אלא
אין מניחין את המוגמר
דבימיו עברוהו דכתיב
ביו"ט, של בית ר"ג היו
למפונקים או למי שריחו רע. ובגדי מקולס מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ: גמ' מחלוקת לגמר.
בעזרא (נחמיה ח) וביום
מניחין, א"ר אלעזר בר'
כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דלאו
השני, ובראש השנה משתעי
צדוק לא היו מניחין
(לעיל ו.). וכמה פת עבה
מוגמר, אלא ערדיסקות
להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי. והשתא
כו' טפח. ואפילו הכי שרו
של ברזל היו מעשנין
למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש כדפרישית לעיל אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין
בית הלל, אבל טפי מטפח
מערב יו"ט ופוקקים
ולקמן הדר ביה מחמת קושיא: כשאורחים נכנסין. שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב: ערדסקיאות. אנצינצייר"ש
לא (פסחים לז.). שכן
נקבים שלהן, ולמחר
מצינו בלחם הפנים.
כשאורחין נכנסין היו
והם נבובים ומנוקבים: ופוקקין נקביהן. לשמור העשן והריח שלא יצא: אם כן. לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת
שהוא אסור לבא חמץ
פותחין נקביהן, ונמצא
מותר לעשות כן אלא ודאי ביום טוב היו מניחים לפיכך נחלקו עליו. מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד
כדאמרינן במנחות (נז.) כל
הבית מתגמר מאיליו,
האורחין ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא ולר"א בר צדוק אפי' רבן גמליאל לא התיר ואת אמרת
המנחה אשר תקריבו וגו'
אמרו לו זה אף בשבת
לרבות לחם הפנים לחימוץ
מותר לעשות כן. א"ר
דברי הכל מותר: מחלוקת להריח. התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק
לאזהרה שלא יחמיצו,
אסי מחלוקת לגמר הבית,
ורבנן אסרי דבעינן דבר השוה לכל נפש: מהו לעשן. פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם: אסור. דתפנוק יתירא הוא ואין
ואפילו הכי עובי דפנותיו
אבל לגמר להריח דברי
שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת
טפח, דהיינו לחם שהיו לו
הכל מותר. ויש נוסחא
פנים ואין פנים פחותין
אחרינא דברי הכל להריח
הבשמים עליהן: ושמואל אמר מותר. דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאמרינן
. אם
מטפח
אסור. איבעיא להו מהו
(פסחים שם)
בכתובות (שם): מפני שמכבה. כדפרישית. אינונ) שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה: ונימא מר מפני שמבעיר. הבשמים שגם
אמרו. והתירו עובי טפח,
לעשן. פירוש לעשן פירות
בזריזין. כהנים שבקיאין
זה אב מלאכה: אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר. ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי: על גבי גחלת אסור. דאיכא מכבה ומבעיר:
שהוא מכשירי אוכל נפש,
בשימורו שלא יחמיץ, יתירו
ר' ירמיה אמר רב אסור
על
לכל אדם שאינן זריזין (שם)
.
מפני שתחלתו מכבה
וסופו מבעיר. אמר רב יהודה על גבי גחלת אסור שהוא מכבה ומבעיר מכשירי אוכל נפש. בפת עמלה. שאינה ממהרת להחמיץ, שעמילתה מעכבתה, עמלה ברייר"א, כדתנן (מנחות עו.) כל המנחות טעונין שלש מאות
שיפה וחמש מאות בעיטה (פסחים שם). בעצים יבשים. שהיו מביאים אותן מימות החמה כדאמרינן בתענית (לא.) מחמשה
עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה (שם). בתנור חם. בכל יום תמיד היו מסיקין תנור של מקדש לאפיית מנחות ולחמי תודה ושל מתכת היה כדאמר בזבחים בפ' דם חטאת (שם). ביחוד. בינו לביני, רביה דר' ירמיה רב,
רביה דרב רבינו הקדוש, לישנא אחרינא ביחוד בבירור, כמו (יומא נד.) וידעו ביחוד ששם ארון נגנז (פסחים שם). פת מרובה. הרבה חררין ביחד, ולאו משום חימוץ נקט לה, ובחררין דקים קאמר ומשום דקא טרח טירחא דלא צריך הוא (שם). דנפישא
בלישה. כשלשין אותה, עבה היא העיסה כשהיא כולה ביחד (שם). תניא נמי הכי. דלאו משום חמץ נקטיה אלא משום טירחא, דהא הכא לא תני פסח (שם).