אין
צדין פרק
שלישי ביצה
כז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
גמרו בידי אדם לא מבעיא לן וכו'. וא"ת אמאי אין מוכיח
גמר להו בשולייהו. אשתרו ולא אמרינן שעה אחת היו מוקצות
כז א מיי' פ"ג
א) [עירובין מו: בכורות
יא.], ב) [מו"ק כב. חולין נ.],
מהלכות בכורות
וידחו: ולטעמיך. דמשוית להו לרתיחתן תורת מוקצה וילפת מינה
מההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין כדי שיעלו וירדו
ג) [שם ונדה מח.], ד) [ב"ב
הלכה ד סמג עשין ריא
דאין מוקצה לחצי שבת: תקשי לך. מהשתא דלא תוכל לתרץ היאך
וקאמר [שבת מג.] מותר לטלטלם פי' אחר שירדו מותר לטלטל הסל
לא: ע"ז ז:], ה) [בערוך פי'
טוש"ע י"ד סי' שי סעיף
אנו אוכלים שום קדרות בלילי שבתות
דעל כרחך המוקצה לבין
אע"פ שהיה אסור כשעלו
האפרוחים עליו בחצי היום אלמא אין
❖
מלשון ויטע אשל כלומר
א:
אילנות גבוהים והיינו חכמים
השמשות מוקצה לכולי יומא והרי
מוקצה לחצי שבת וי"ל דשאני התם
כ)
גדולים כדכתיב הנה אשור
בין השמשות כל הקדרות מסולקות
דהוי כמו גמרו בידי אדם שבידו
גמר בשולייהו חזו
להו אמר ליה אביי
ארז בלבנון [יחזקאל לא]
רבינו חננאל
מרותחות מן הכירה ואכלינן מנייהו
להפריחם מעליו דהא שרינן קדרות
וכדאמרינן פסחים קיב.
ולטעמיך תקשי לך קדרות דעלמא דהא סתם
הרוצה ליחנק יתלה באילן
נגמר בשולן נראו, ואנו
לאורתא: אלא מידי דגמרו בידי אדם
אע"ג דבין השמשות רותחות הן ועוד
קדרות דעלמא בין השמשות רותחות הן
גדול], ו) בכורות כח., ז) [שם
מבשלין אותן ביו"ט,
לא קא מבעיא לן. דכיון דבידו
יש לומר דהתם מיירי לענין טלטול
ע"ש], ח) [דף כו:], ט) לפי
הנה אין מוקצה. א"ל
ולאורתא אכלינן מינייהו אלא גמרו בידי אדם
דפשיטא ליה דאין מוקצה לחצי שבת
לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתיה
ג' מהר"מ לעיל [כו.] צ"ל או
אביי ולטעמיך תיקשי
לא קא מבעיא לן כי קא מבעיא לן גמרו
כדן דין, י) עי' גיטין מא.
לך כל קדירות דבין
והכא קא בעי לענין אכילה:
מפני דחייתו הלכך פולין ועדשים
דשם נקרא שפיר נאה,
אלא ר' מאיר קנסא קא קניס.
השמשות דאינון רותחות
בידי שמים ר' יהודה נשיאה הוה ליה ההוא
אינם ראייה לכאן ומהאי טעמא נמי
כ) וא"ל דשאני התם דהוי
בין השמשות ואין ראויות
בוכרא שדריה לקמיה דר' אמי סבר דלא
שרינן קדרות של בין השמשות: כי
ופסיק רבינו יצחק דהלכה
כמו גמרו בידי אדם דבידו
לאכילה, ולמחר אוכלין
להפריחם מעליו דהא שרינן
מינייהו, אלא כל דבר
קא מבעיא לן גמרו בידי שמים.
למחזייה א"ל רבי זריקא ואיתימא רבי ירמיה
כרבי יהודה דקבעי התם בבכורות
קדרות אע"ג דביה"ש
שגמרו בידי אדם כגון
ע"י חמה דכיון שאין בידו לתקנו מסח
(דף כח: ושם) סתמא דש"ס אליבא
ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה הדר
רותחות הן דבפ' כירה (שם)
אילו לא קמיבעיא לן
א)
דעתיה מניה: הוה ליה ההוא בוכרא.
קאמר אם היו עליו בה"ש
דר' יהודה ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה
דודאי אין מוקצה, כי
שדריה לקמיה דרבי יצחק נפחא סבר דלא
אסור לטלטלו וא"כ לא הוי
קמיבעיא לן גמרו בידי
והיו לו בביתו כהנים סמוכין על
ל) הלכה כרבי מאיר בגזרותיו היינו
למחזייה א"ל ר' ירמיה ואיתימא ר' זריקא ר'
כגמרו בידי אדם וי"ל דהתם
שמים, ולא איפשיטא.
שלחנו ואוכלין בכורות: רבי יהודה
ודאי בגזרותיו אבל לא בקנסותיו :
מ)
מיירי כו'. כצ"ל מהרש"א,
ר' יהודה נשיאה הוה
יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה א"ל רבי
ל) [עירובין מז. כתובות נז.],
ור' שמעון הלכה כרבי יהודה. הכי
ליה בכור, שדריה לר'
ועל
מ) [ועי' תוס' יבמות לז. ד"ה
אבא מאי טעמא לא שבקתינהו לרבנן
אמי ביו"ט לבקרו, סבר
כיילינן להו בעירובין (דף מו:): אמר
מי עביד ותוספות ב"ק ל:
דלא למיחזיה. א"ל
למעבד עובדא כר' שמעון א"ל ואת מה בידך א"ל הכי אמר ר' זירא הלכה
ליה. ר' זריקא לר' אבא: ואת מה
ד"ה וחכמים ותוס' ב"מ עב.
ר' ירמיה והא ר'
ד"ה קונסין ותוס' ב"ב צד:
כר' שמעון אמר מאן דהוא אזכי ואסק להתם ואגמרה לשמעתא מפומיה
יהודה תני במתניתין
בידך. דשבקת לרבי יהודה ובעית
ב)
ג)
שילהי ד"ה וחכמים ותוס'
ירד מומחה ויראה, ור'
למעבד כר' שמעון ממי שמעת דהלכה
דמרה כי סליק להתם אשכחיה לר' זירא א"ל אמר מר הלכה כרבי שמעון
בכורות כח. ד"ה ר"מ
יהודה ור' שמעון הלכה
כר' שמעון בזו: אמר מאן דהוא.
ותוספות זבחים קד. ד"ה
כר' יהודה. ואוקימנא
א"ל לא אנא מסתברא אמרי מדקתני במתניתין ר' שמעון אומר כל שאין
❖
אמר ר' עקיבא],
למתניתין ברואין מומין
אחד מן התלמידים מי שהוא ולא נודע
מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן וקתני לה בברייתא בלשון חכמים
ביו"ט פליגי, ר' יהודה
שמו: אזכי ואסק. יהי רצון שאזכה
מתיר ור' שמעון אוסר,
ש"מ מסתברא כוותיה מאי הוי עלה אמר רב יוסף ת"ש ד) דתליא ה) באשלי
לעלות לארץ ישראל למקום שרבי
וכן ר' יצחק נפחא לא
לעזי רש"י
רברבי דאמר רבי שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי א"ר יוסי בן שאול אמר
רצה לבקר מומין ביו"ט,
זירא שם דהוא מרה דשמעתא דאמרי
ואמר לו ר' ירמיה כמו
טייל"א. קרום בעין
רבי משום קהלא קדישא דבירושלים ר' שמעון וחבריו אמרו הלכה כרבי
שמצמצם את הראיה. משמיה הלכה כר' שמעון ואגמרה
❖
שאמר לר' אמי, א"ל
מאיר אמרו והא אינהו קשישי מניה טובא אלא בשיטת ר' מאיר אמרוה
לשמעתא מפומיה: אנא מסתברא
ר' אבא לר' ירמיה למה
אינך מניח לר' אמי ולר'
אמרי. כן אמרתי דמסתברא כרבי
דתנן השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו ר' יהודה מתיר ורבי
ו)
יצחק נפחא לעשות כר'
מוסף רש"י
שמעון אבל לא שמעתי שהוקבעה
מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור אלמא קסבר ר' מאיר
שמעון דאמר אין רואין
א
אמר מאן דהוא. אדם
הלכה למעשה כמותו: בלשון חכמים.
מומין, א"ל ר' ירמיה
ראיית בכור לאו כראיית טרפה ראיית בכור מחיים ראיית טרפה לאחר
אחד מאן דהוה (מו"ק כב.)
ואת מה בידך, א"ל
דקתני לעיל ח) אתא ואייתי מתניתא
שחיטה ומינה ראיית טרפה אפילו בי"ט ראיית בכור מערב י"ט א"ל אביי אטו
אחד מן התלמידים ולא היו
הכי אמר זעירא הלכה
בידיה בין שנולד בו מום מעי"ט בין
זכורין אלו שסידרו הגמרא
כר' שמעון. ואסיקנא
התם ברואין מומין פליגי בקנסא פליגי דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי
מי הוה (חולין נ.). באשלי
מסתברא קאמר, מדקתני
שנולד בו מום בי"ט חכמים אומרים
רברבי. חבלים עבים
יוחנן בדוקין שבעין כולי עלמא לא פליגי דאסור משום דמשתנין כי פליגי
לה ר' אושעיא במתניתא
ז)
כו' ור' שמעון הוא דקאמר הכי וקרי
וחזקים, ויש אומרים
דאייתי בהדיה הא דר'
במומין שבגוף רבי מאיר סבר גזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין ור'
ליה חכמים: באשלי רברבי. בחבלים
באילנות גדולים, כמו ויטע
שמעון בלשון חכמים,
אשל (ע"ז ז:). ואחר כך
יהודה סבר לא גזרינן אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא דקתני ר'
ש"מ הילכתא כותיה. מאי
גדולים וגסים שקשין לינתק כלומר
הראה את מומו. לאחר
הוי עלה, ת"ש מדאשכחן
חכמים גדולים אמרוה ואין נוחין
מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור שמע מינה קנסא הוא
שחיטה ונמצא קבוע
ר' שמעון בן מנסיא
(בכורות כח.). לבטל דבריהם: ר' שמעון בן מנסיא
וחביריו שהקדימו באותו
דקא
קניס שמע מינה אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה ביומא
הזמן שהיו קודם ר' מאיר
וחביריו. אותן שאמר עליהן הרי
טבא לא הוה חזי אתו ואמרו ליה לרבי אמי אמר להו שפיר קא עביד
ואמרו הלכה כר' מאיר,
אמרו אין רואין מומין בי"ט: אמרו
דתנן בבכורות [בפרק]
דלא
חזי איני והא רבי אמי גופיה חזי רבי אמי כי חזי מאתמול הוה חזי
הלכה כר' מאיר. בבכורות. השתא
עד כמה ישראל חייב
ובי"ט
ליטפל בבכור, השוחט
משמע שמעידין קהלא קדישא על ר'
את הבכור ואח"כ הראה
שמעון בן מנסיא שאומר עוד דבר זה. ומפרש רב יוסף אמרו בתמיה וכי אפשר שקהלא קדישא אומרים דבר זה על ר' שמעון בן מנסיא
מומו, ר' יהודה מתיר, ר'
וחביריו אמרו הלכה כר' מאיר ועבדינן כותייהו: והא אינהו קדימי וקשישי מיניה טובא. קהלא קדישא דאמרה רבי להא שמעתא משמייהו
מאיר אומר הואיל ונשחט
שלא ע"פ מומחה אסור.
קשישי מר' שמעון בן מנסיא טובא דהא ר' שמעון בן מנסיא בימי רבי ובניו היה כדתנן באבות [פ"ו ה"ט] אמר ר' שמעון בן מנסיא אלו שבע
ודייקינן אלמא קסבר ר'
מדות שמנו חכמים בתלמידים כלן נתקיימו ברבי ובבניו ולעיל נמי אפלוג בהדיה והיכי אמרו ההוא קהלא קדישא הלכה משמיה דר' שמעון
מאיר ראיית בכור לאו
בן מנסיא דקתני ר' שמעון וחביריו אמרו הלכה כר' מאיר: אלא. הכי אמור קהלא קדישא ר' שמעון בן מנסיא וחבריו שאמרו אין רואין
כראיית טריפה כו'. א"ל
אביי אטו התם בראיית
מומין בשיטת ר' מאיר אמרוה. וכן אפשר שהזקנים נתנו דעתם על דברי הבחורים ואמרו דברי פלוני נוטין אחר דברי ר' פלוני שהיה לפניו:
מומין ביו"ט פליגי,
השוחט את הבכור. קודם שהתירו חכם ואח"כ הראה את מומו לחכם: אלמא קסבר ר' מאיר ראיית בכור. אינה קלה כראיית טרפה
בגזירת מומין שבגוף אטו
מומין שבעין פליגי, מפני
דאחשבוה רבנן וכל עצמה של התרת בכור תלויה בה שאף שחיטתו אסורה קודם שיראנו ואינו דומה לראיית טרפה שהתירו לבדקה אחר
שמשתנין לאחר מיתה,
שחיטה: ומינה. וממנה למדו ר' שמעון בן מנסיא וחביריו ואמרו כיון דחשיבא כולי האי הוה ליה כמתקן ט) וכדן דין ואסור לראותו בי"ט
וקנסא הוא דקא קניס ר'
ואע"פ שהטרפה נבדקת בי"ט והיינו תליא באשלי רברבי שאמרו קהלא קדישא דהא דר' שמעון כר"מ אזלא וקמו להו ר' שמעון בן יוחי ור'
מאיר התם. אמי ורדינאה
לא היה רואה מומי
מאיר בחדא שיטתא וה"ל ר' יהודה יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים: אמר ליה אביי. לרב יוסף: אטו. ההיא דר"מ דבכור ברואין
בכור ביו"ט, וא"ר אמי
מומין לאחר שחיטה פליגי ומשום טעמא דחשיבותא אמרה ר"מ למלתיה והא קנסא קניס כדמפרש ואזיל ואילו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא
שפיר עביד דלא חזי. ר'
ניתר מפי מומחה אפילו ר"מ מודה דרואין: בדוקין. טייל"א כמו הנוטה כדוק שמים (ישעיה מ) אם מום זה דוק שבעין: כולי עלמא. אפילו ר'
אמי הוה רואה מומין
בעיו"ט ולמחר ביו"ט הוה
יהודה מודה דאסור מפני שמשתנה לאחר המיתה ויש דוק שנראה לאחר שחיטה מום קבוע שאילו ראהו לפני שחיטה היה נראה עובר: במומין
שואלו איך נפל בו מום.
שבגוף. כגון נקצצה אזנו נשברה ידו דלא נשתנה בשביל השחיטה: מתני'. דבכורות נמי דיקא דמשום גזרה קאסר ליה וקנסא קניס כדי שלא
ירגיל עוד מדלא קתני ר"מ אוסר דנהוי משמע דאסורו תלוי בגופו שאין ראייתו לאחר שחיטה כלום אלא הואיל ועבר ושחטו שמע מינה זהו טעמו
של דבר מפני שהקיל לשחטו ותלה ר"מ הדבר ברשעו של כהן זה שהקיל בו: אמי ורדינאה. נאה היה ועל שם ורדים היה נקראי). ולי נראה מאותו מקום
ששמו ורדינה כדאמרינן בעירובין (דף מט.) שנקרא מאנשי ורדינה ואנשים צקנים וצרי עין בממונן היו: מאתמול הוה חזי. אם קבוע אם עובר:
ובי"ט