כז:
אין צדין פרק
שלישי ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ועל
החלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה. פרש"י דלמאי חזי אי
ובי"ט שיולי קא משייל. פעמים שהיה טרוד בעיו"ט ומשראה המומין
כח א מיי' פ"ב מהלכות
א) בכורות לג: [מנחות נו:],
ב) [שם בבכורות לד. איתא
יו"ט הלכה ג טור
לאכילה הא טמאה היא אי להסקה תחת תבשילו אין שורפין
אומר לו לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו
שו"ע א"ח סי' תצח סעיף
יתן וכ"א בשאלתות פ' בא
קדשים בי"ט וכ"ת יריצנה לפני כלבו כדאמרינן בפסחים (דף לב. ושם)
מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום כדתנן (בכורות
סי' מד], ג) [שם בבכורות
ט [וטוש"ע י"ד סי' שיב
גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו וי"ל דנתינה לכלבו אע"ג דאין
דף לה.) כל המומין הראויים
לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים
איתא אחד מום ואחד כל
סעי' ג:
כט ב מיי' פ"ב מהל'
מום], ד) שבת קנו:, ה) [צ"ל
כאן שום טורח זהו ביעורו וכשם שאין
רועי כהנים אין נאמנים וצריך להביא
דתניא], ו) לעיל ב. ו: ע"ש
בכורות הלכה ח
עדים שמאליו בא לו: ההוא גברא.
שורפין כך אין מבערים דרחמנא
ובי"ט שיולי קא משייל היכי הוה עובדא כי
א
שבת קנו: ע"ש, ז) פסחים
טוש"ע יו"ד סי' שיג סעיף
כהן היה: דלי עיניה. נשא עיניו:
אחשבה להבערתו אע"ג דהוי לצורך
נו:, ח) שבת מה:, ט) [דרב
א:
הא דההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה
ל ג מיי' פ"ב מהלכות
וכ"א שם] ובאמת צ"ל דרבא
הוצא. גדר של קוצים: הוה שדיין
כדאמר אין מדליקין בשמן שרפה
דרבא אפניא דמעלי יומא טבא הוה יתיב
וכן הוגה שם, י) שבת קמח:,
יו"ט הלכה טז טוש"ע
שערי בהך גיסא דהוצא. שעורין
ביו"ט ואע"פ שהוא צורך יו"ט להדליק
כ) [תוספ' פ"ג], ל) [בכורות
א"ח סי' תקיח סעיף ו:
רבא וקא חייף רישיה דלי עיניה וחזייה
לא ד ה מיי' שם:
לצורך אכילה וקשה דהא דאין שורפין
היו מושלכים מעבר לגדר והבכור
לט.], מ) [שבת כג: כד.],
למומיה א"ל זיל האידנא ותא למחר כי אתא
לב ו מיי' שם טוש"ע
נ) [עי' רש"י לקמן לז. ד"ה
היה לעבר השני: ופרטיה לשפותיה.
קדשים ביו"ט היינו טעמא משום
שם:
משום מקח וממכר],
למחר אמר היכי הוה עובדא א"ל הוה שדיין
טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק
קרע שפתיו. והיא שנויה במומי
לג ז ח מיי' פ"ד מהל'
ס) [וע"ע תוס' שבת כד:
שערי בהך גיסא דהוצא והוה איהו באידך
בשריפתו אבל הכא כשנותן החלה
הבכור שפתו שנפגמה ל) שלעולם הוא
יו"ט הלכה יט סמג
ד"ה לפי ופסחים מו. ד"ה
❖
לאוין עה טוש"ע א"ח סי'
לא תקרא],
ניכר: את גרמת ליה. מדעת נתת
גיסא בהדי דבעי למיכל עייל רישיה ופרטיה
תק סעיף א: לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה
❖
לכן נ"ל דלכך אין נותנה לפני כלבו
השעורים שם שנחשדתם על הבכורות
הוצא לשפותיה א"ל דלמא את גרמת ליה
משום דמצותה בשרפה כדאמר בשבת
מפני טורח הגדול והיציאה שהוטל
א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא
תורה אור השלם
א)
(דף כה.) כשם שמצוה לשרוף הקדשים
עליו שישראל אינו מטפל בו אלא
רבינו חננאל
מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו
1. וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח
ב)
1
שלשה חדשים ונותנו לכהן: לא יהיה.
שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה
וכן רבה הוה חייף
שְׁלָמִים לַיְיָ לְפַלֵּא נֶדֶר
מום ב מניין שלא יגרום לו על ידי דבר אחר
קרי ביה לא יהיה: ה"ג מום לא יהיה
שנטמאת אבל גבי תרומת חמץ
בעיו"ט, ואייתו ליה בכור
אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ
שלא יביא בצק או דבלה ויניח לו על גבי
לבקרו, דלי רישיה וחזא
בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן
בו אין לי אלא כו'. אי כתב מום ולא
דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי
למומא, ואמר ליה זיל
כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:
האזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום
❖
כשנטמאה אלא משום ביעור חמץ
כתב כל לא היה לו לאסור גרמא
1
האידנא ותא למחר, אתא
ויקרא כב כא
אמר מום ואמר כל מום: מתני' בהמה
למחר, א"ל איך נפל
ולכך אינה צריכה שריפה וכן משמע
אלא נתינת מום ממש אבל עכשיו
ג)
ד)ג
ביה האי מומא, א"ל
בתמורה דף לג:) דחשיב לה לתרומה
אמר מום לאסור נתינת מום ממש
שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ושאלו
בכור חזי שערי דרמו
גליון הש"ס
ואמר כל מום לאסור גרמא:
טמאה בהדי הנשרפין וקאמר הנשרפין
מאחורי דהוצא, הכניס
את רבי טרפון עליה ד ועל החלה שנטמאת
מתני' חלה שנטמאת. אינה ראויה
רש"י ד"ה אין פוסקין
ראשו בין הוצא לאכול
לא יקברו ומ"מ קשה דהיכי מדמה
ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא
וכו'. עי' רש"י לקמן דף לז
שעורים, פרטיה כלומר
תרומה לקדשים למימר שאין שורפין
לכהן היום דהא באכילה אסורה
יזיזם ממקומם: גמ' לימא תנן סתמא דלא
ע"א ד"ה משום מקח
חתך הקוץ שפתו, א"ל
תרומה ביו"ט אימא שאני שריפת
לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו בי"ט
וממכר: בא"ד בספר
ודילמא את גרמת ליה,
כר' שמעון (דתנן) ר' שמעון אומר מחתכין
עזרא. כלישנא דש"ס סוכה
ה)
ו)
א"ל לא. וגרמא דאסור
קדשים דלית בהו צורך הדיוט כלל א
אסור דאין מבערין קדשים טמאים
דף לז ע"א וכן בעזרא וכו'
מנא לן, דתניא מום
את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני
לכך אין שורפין אבל תרומה דצורך
מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת
וזהו בנחמיה ח' ועי'
לא יהיה בו, אין לי
❖
הכלבים ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה
הדיוט להסיק תחת תבשילו אימא
בהמה דקי"ל שאין שורפין קדשים
סנהד' דף צג ע"ב:
שלא יהיה בו מום,
מ)
ז)
אבל אם יש בו מותר
מערב שבת אסורה אפילו תימא ר' שמעון
ישרפנו בי"ט תחת תבשילו דהא איכא
בי"ט ולא תימא דוקא שריפה משום
לאוכלו במומו, מניין
צורך אוכל נפש ותירץ רבינו יצחק
דהבערה שלא לצורך היא דהא אין
מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין
ב
שאסור לגרום לו מום,
מוסף רש"י
דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי
מדליקין בשמן שרפה ביו"ט הבערה
שלא יביא בצק ויתן
הניחא למר בר אמימר משמיה דרבא
ח)
ט)
אמר מום ואמר כל
באזנו של גדי כדי
צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל
לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך
דאמר מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים
מום. כלומר מום לא יהיה
שיבוא כלב ויטלנו, ת"ל
צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה
אכילה היא ומותרת אפילו הכי בשמן
בו מצי למיכתב וכתיב כל
כל מום לא יהיה בו
שמתו שאסורין שפיר אלא למר בריה דרב
מום, לרבות כולם (מנחות
מעצמו, מכאן שאסור
וראיה מדלעיל (דף יט.) דאמרינן
שרפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת
לגרום לו. מתני' בהמה
נו:). מחתכין את
יוסף משמיה דרבא דאמר חלוק היה רבי
נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט
דגזרת הכתוב היא שאין קדשים
הדלועין. התלושין ומיהו
שמתה לא יזיזנה ממקומה
שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו שמותרים
ואפילו שלמים ואמאי והא שלמים
טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא
סתמן לאו למאכל בהמה
כו'. משנה זו סתם
קיימי אלא לאדם (שבת
מאי איכא למימר תרגומה זעירי בבהמת
היא, וקתני לא יזיזנה
צורך הדיוט אית בהו אלא ודאי בטיל
אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף
ה
קנו:) ולא אמרינן מוקצין הן
ממקומה, לימא תנן סתמא
(ויקרא ז) הלכך מלאכה היא: גמ'
ליה חלקו אצל חלק גבוה והוי כאילו
קדשים דיקא נמי דקתני עליה ועל החלה
לבהמה דמאכל אדם הן
דלא כר' שמעון, דתנן
ואת הנבלה לפני הכלבים. וכשנתנבלה
כולם לגבוה הכא נמי גבי תרומה
(שם קנה:) ולא אמרינן
מחתכין את הדילועין
שנטמאת מה חלה דקדישא אף בהמה
טרחא דלאו צורך הוא
לפני הבהמה ואת הנבלה
נימא הכי ג וקשה לפי זה דא"כ צליית
בשבת קאמר מדפליג רבי יהודה עלה
דקדישא אלא טעמא דקדישא הא דחולין
(לעיל ב.). ואת הנבלה.
לפני הכלבים. ואמרינן
פסחים היכי דחיא י"ט הא אית ביה
ואמר אם לא היתה נבלה מע"ש
שנתנבלה היום ובין
אפילו תימא ר' שמעון,
שריא הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה
אסורה לפי שאינה מן המוכן: בבעלי
צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא
השמשות היתה עומדת
מתניתין בשמתה ביו"ט,
דרבא דאמר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי
לאדם ואפ"ה מחתכין
ומודה ר' שמעון בשהיו
חיים. בהמה בריאה בין השמשות:
בטיל ליה אצל מצות גבוה את מה
(שבת קנו:) ואע"פ
בערב יו"ט בחיים ומתו
חיים שמתו שמותרין שפיר אלא למר בר
שמתו. בי"ט: שאסורים. וכי שריא
שיש להדיוט אלא ודאי י"ל דאין
שנתנבלה בשבת, דבין
ביו"ט שאסורין לטלטלן.
אמימר משמיה דרבא דאמר מודה היה רבי
השמשות לא היתה עומדת
קושיא מטעם זה דמצות גבוה לא
במסוכנת בין השמשות דדעתיה
הניחא למר בר אמימר
לאכילת כלבים, אפילו הכי
משמיה דרבא דאמר מודי
עלויה להאכילה לכלבים: בבהמת
שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין מאי
בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני
שרי, דלית לן מוקצה בשבת
ר' שמעון [בבעלי חיים
קדשים. שאסורה בהנאה וטעונה
דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים
איכא למימר הכא במאי עסקינן במסוכנת
(לעיל ב.). מודה היה ר'
שמתו שאסורין], אלא
ו
ודברי הכל: מתני' אין נמנין על הבהמה
שמעון. דאע"ג דאמר
ובעלים משל גבוה קא זכו ומה שאין
קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה
למ"ד חלוק היה ר' שמעון
י)
מחתכין הנבלה לפני
אפילו בבעלי חיים שמתו
שורפין את התרומות היינו גזרה
והערכה אי נמי אין פודין קדשים
לכתחלה ביו"ט אבל נמנין עליה מערב יום
הכלבים, הני מילי במסוכנת
ביו"ט, שמותר לטלטלן
תרומה אטו קדשים :
להאכיל לכלבים ואפילו למאן דאמר
ס)
טוב ושוחטין ומחלקין ביניהם: גמ' מאי
דדעתיה עליה מאתמול
וליתנם לפני הכלבים,
ד
[בבהמת קדשים. ורבי טרפון
לכלבים, אבל מודה הוא
מאי איכא למימר. תרגמא
פודין בי"ט לא פרקי לה הלכך לא
בבעלי חיים, כלומר
אין נמנין אמר רב יהודה אמר שמואל ז אין
זעירי למשנתנו בבהמת
חזיא: אלא טעמא דקדשים. כיון
שהיה מסופק דס"ד
בבריאים שמתו שאסורין
קדשים שטעונה קבורה,
פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביו"ט היכי
❖
דשרי משום בזיון קדשים]: ת"י
דדיקא מתני' למתנייה דומיא דחלה על
(שבת מה:).
ואסור להאכילה לכלבים,
לפיכך לא יזיזנה ממקומה.
גריפת עביד אמר רב מביא שתי בהמות ומעמידן
כרחך שמעינן מינה דדוקא בקדשים
ואמרינן מתני' נמי דייקא
נקט ופרכינן אלא טעמא דקדשים
זו אצל זו ואומר זו כזו תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחברו הריני עמך
כ)ח
דבהמת קדשים היא,
מוסף תוספות
בתמיה: הא דחולין שריא. לכלבים
דקתני עליה ועל החלה,
בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך למחצה ולשליש ולרביע:
עליה דומיא דחלה, מה
א. לפי שאין יכול ליהנות
ולא מתסרא משום מוקצה: הניחא
מתני'
חלה קדש אף בהמה קדש.
בשעת שריפה. תוס' שבת
למר בריה דרב יוסף כו'. איכא
ודייקינן מינה טעמא דהיא
כד: ד"ה ולפי. ב. [ד]מאי
למימר מתני' דדיקא לאשמועינן דחולין שריא ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה: אלא למר בריה דאמימר. מני לא ר' יהודה ולא ר' שמעון:
בהמת קדשים, הא בהמה
שנא משמן חולין שמותר
דחולין שמתה ביו"ט
לשורפו
ולהדליקו
הכא במאי עסקינן במסוכנת. לעולם ר' שמעון היא ומתני' במסוכנת דשרי ר' שמעון בה ואמר מחתכין את הדלועין כו' הלכך טעמא
מותר לטלטלה אליביה
להנאתו, דאטו תרומה לפי
דקדשים לא יזיזנה הא דחולין שריא: מתני' אין נמנין. בגמ' מפרש מאי היא: אבל. שוחט הוא הטבח בלא פסוק דמים ומחלקין אותה
דר' שמעון, הניחא למ"ד
שיש מצוה בשריפתה
ביניהם ולמחר יפסוק להם דמיה: גמ' $ אין פוסקין דמים. דמקח וממכר בשבת וביו"ט אסור $ בספר עזרא (נחמיה יג): היכי עביד.
חלוק היה ר' שמעון
מיגרע גרע. שם.
נ)
בבעלי חיים שמתו שמותר
ג. [ד]ודאי עיקר שריפה
דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהן היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמיה: מביא. להם ביו"ט שתי בהמות שוות
לטלטלן, אלא למ"ד
אינו לשם הנאתו אלא
ויאמר ראו שזו כזו ולמחר שמין את הנותרת: הריני עמך. נמנה על
בהמה זו בסלע והיינו כשמואל דאמר אין פוסקים לה דמים ביו"ט:
מודי היה שאסורין מאי
לשם מצוה בעלמא, אלא
איכא למימר. ואוקימנא
שלא הקפידה תורה אם
מתני'
במסוכנת מערב יו"ט
נהנה ממנה אגב ביעורה
ומתה ביו"ט, דכיון דמסוכנת, מתה מאתמול היא א) , ואפילו לר"י. ומתניתין בבהמת קדשים, ולפיכך לא
הואיל ומבערה מיהא מן העולם. תוס' הרא"ש שבת כד: ד"ה מאי טעמא. ד. דגזרינן היכא דנהנה ממנה בשעת שריפה אטו
יזיזנה. הא דחולין דברי הכל שרי לטלטלה. מתני' אין נמנין על הבהמה בתחילה ביו"ט כו'. אוקמה רבה
היכא שאינו נהנה ממנה דאז אסור מן התורה. רשב"א.
אין נמנין לפסוק לה דמים, אבל נמנין עליה ואומר זו כמו זו שמכרה מערב [יו"ט], ודמי אותה הבהמה
ידועים, ושוחטים (מחלוקת) [ומחלקים] בלא פסיקת דמים. תניא נמי הכי
לא יאמר
אדם לחבירו, הריני
עמך
בסלע, הריני
עמך בשתים,
שנמצא פוסק דמים,
אלא
אומר לו הריני למחצה
או לשליש או לרביע.
א) נראה דצ"ל דכיון דמסוכנת היתה מעיו"ט דעתיה עליה מאתמול וכ"ה ברי"ף כאן ע"ש.