המביא
פרק
רביעי ביצה
ל.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דדרו ברגלא. פי' בעתר שקורים פורק"א ועשוי כמין רגל לדרו
ומתחילין בערמת התבן. להסק ואע"פ שלא זמנה מבע"י ולא היה
ב א מיי' פ"ה מהל' יו"ט
א) [בעירובין סג. ובפסחים
א
ה: כתב רש"י ד"ה מחוזא
ה"א סמג לאוין עה
רגיל להסיק ממנה. והשתא משמע דלית ליה מוקצה: אבל לא בעצים
באגרא בין שנים במוט על כתפיהם דהיינו שנוי והוי
עירו של רבא], ב) [גירסת
טוש"ע א"ח סי' שכג סעי'
שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה
להקל כפ"ה וקשה דבסוף פ' האומנין (ב"מ דף פג.) משמע דמשאו
הרי"ף בדגלא וכן הוא בערוך
ה וסי' תקי סעיף י:
לאחור ואין נכנסים ויוצאין בה תדיר ושם נותנין עצים וכל דבר שאין
כבד נושאין בקל ברגלא מבאגרא אלא נראה דאפילו מכביד יותר
ג ב מיי' שם הל' ב טוש"ע
ערך רגל], ג) עי' שבת קמח.,
ד) שבת קכח: [וש"נ],
א"ח שם:
דעתו ליטול עד זמן מרובה. ובגמרא
מכל מקום לא חיישינן כיון דמשנה
ד ג (מיי' פי"ז מהלכות
ה) [עי' במהר"ם לובלין],
פריך סיפא לרישא דהשתא משמע
מדרך חול וכן נמי פירש הקונטרס
בערמת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה:
ו) לקמן לו: שבת קמח:,
שבת) טוש"ע א"ח סי'
גמ'
גמ' תנא א אם אי אפשר לשנות מותר
ואם אי
דאית ליה מוקצה:
גבי דדרו באגרא לדרו באכפא
ז) שבת קמא. וקמח:,
שסה סעיף ה:
ה ד מיי' פ"א מהלכות
ח) [צ"ל רבה אולם ברי"ף פ'
אפשר לשנות. כגון שזמן אורחים
ואפילו נמי אין להקל מכל מקום
ע)
אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא
ב
א)
[א]
תולין וברא"ש שם סי' יג
שביתת עשור הלכה ז
הרבה וצריך להביא הרבה ביחד
שנוי הוא:
ובב"י סי' שסה הגירסא
סמג לאוין סה עה טוש"ע
לדרו ב) ברגלא דדרו ברגלא לדרו באגרא
דמליא
בחצבא רבה תמלי
מותר: דדרו בדוחקא. משאוי שאדם
רבא], ט) [ב"ב ס:], י) [עי'
א"ח סי' תרח סעיף ב:
דדרו באגרא לדרו באכפא דדרו באכפא
ו ה מיי' פ"ב מהלכות י"ט
תוס' שבת נה. ד"ה ואף
בחצבא זוטא הא קא
יחיד נושא על כתפו בחול בטורח
ותוס' ב"ב ס: ד"ה מוטב
הלכה יא טוש"ע א"ח
נפרוס סודרא עלויה ואם לא אפשר שרי
מפשא בהלוכא. וא"ת מאי פריך והא
אם בא לשאת אותו בי"ט לצורך י"ט
ותוס' ע"ז ד. ד"ה שהיה],
סי' תקיח סעיף ז:
דאמר מר אם א"א לשנות מותר אמר
ז ו מיי' שם ופכ"ו
כ) [שבת קמח: ע"ש],
כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו
מפשא בהלוכא והא אמרינן לעיל
ג)
ל) [שבת קנז.],
מהלכות שבת הל' טו
ליה רב חנן בר רבא לרב אשי אמור רבנן
בי"ט. ברגלא עתר שקורין פורק"א
דאפושי בהלוכא שפיר דמי כשיעשה
מ) [להתקיים. רש"ש],
טוש"ע א"ח סי' שלג סעיף
כדרכי נושאי מלח למכור מפני שצריך
דרך שנוי ויש לומר דהא מפיש
כמה דאפשר לשנויי משנינן ביומא טבא
נ) [ויקרא כג], ס) לאו
א:
ד)
ח ז ח מיי' פ"ב מהל'
לאוצר. כצ"ל מוהר"ם,
לשנות וכשהוא משנה ישנה להקל
בהלוכא ושנוי נמי ליכא דבחול נמי
והא הני נשי דקא מליין חצבייהו מיא ביומא
ע) ואע"פ שאינו להקל כצ"ל,
י"ט הלכה יא טוש"ע
משאו ולא להרבות טורח בי"ט ועתר
עבדינן הכי:
❖
טבא ולא קא משניין ולא אמרינן להו ולא
פ) צ"ל לגווה. רש"ל,
א"ח סי' תקיח סעיף ז:
זמנין
דמטמיש בהו מיא ואתי
זה נוח הוא לשאת
בו משא כבד
צ) שאינם יכולים לצמצם
מידי אמר ליה משום דלא אפשר היכא
דעבדי איסורא, ק) מזידין
לידי סחיטה. וא"ת והא
וכשנושא בו חבית
הנשאת בכתף
ליעבד דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא
ותוספת זה לא הוברר. כצ"ל
לעזי רש"י
משנה להקל הוא: דדרו ברגלא.
אמר נפרוס סודרא עלויה ולא חיישינן
ועיין בהרא"ש פ' בתרא
זוטא קא מפשא בהלוכא דמליא בחצבא
❖
משוי חבית גדולה
שרגילין לשאת
לידי סחיטה וי"ל דלעיל מיירי בחבית
דיומא [סי' ח] מהר"מ,
פורק"א. קלשון.
ר) [ועי' תוס' ר"ה ט. ד"ה
זוטא תמלי בחצבא רבה קא מפשי במשוי
אותה ברגלא: לדרו באגרא. ישאוה
שסתום כולו ופיו צר ולכך לא חיישינן
❖
ורבי עקיבא כו'],
בי"ט בשני בני אדם במוט על
לסחיטה ועי"ל דהכא מיירי בסחיטת
[ב] תכסייה בנכתמא א] זמנין דנפיל ואתי
מוסף תוספות
כתפיהם דהיינו נמי שנוי להקל:
מים דאסורה משום לבון וא"כ כי
ה) לאתויי תקטריה זמנין דמפסיק ואתי
ב
א. עי' תוס' שבת קמח. ד"ה
דדרו באגרא. במוט על כתפיהם
נפל (ב) בגוויה מיא אתי לידי סחיטה
הגהות הב"ח
למקטריה תפרוס סודרא עלויה זמנין דמטמיש
אתקין רבא מש"כ באורך.
לדרו בי"ט לאותו משוי באכפא במוט
אבל התם מיירי ביין דסחיטה שלו
(א) רש"י ד"ה נפרוס
ב. דסחיטה משום לבון
במיא ואתי לידי סחיטה הלכך לא אפשר
בידיהם משום שנוי. ואע"פ שאינו
אסורה משום דש וא"כ כי נפיל
וכו' ושנוי בעלמא הוא
ושאר משקין מלכלכין
א"ל רבא בר רב חנין לאביי תנן אין
ולהצניע: (ב) תוס' ד"ה
ו)
ולא מלבנין ולפיכך
להקל מ"מ שנוי הוא ואינו מרבה
פ) לארעא הולך לאבוד ולא חיישינן
זימנין וכו' כי נפיל בגו
לסחיטה: אין מטפחין. פ"ה
ליכא למיגזר. רשב"א.
מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא
טורח בשנויו: נפרוס סודרא. קל
❖
מיא אתי:
ג. משום שמחה רגילין
דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא
הוא ואינו מכביד ושנוי הוא
משום שיר או משום אבל ולא נהירא
לספק ולטפח בהשמעת
(א)
קול ואסור. תוס' שבת
בעלמא ולהצנע: ואם אי אפשר
מידי אמר ליה ולטעמך הא דאמר (רבא)
דתפוק ליה דאסור משום צער ואפי'
ז)
ח)
קמח. ד"ה לא מספקין.
הגהות הגר"א
לשנות. שאין לו סודר לכסותו: מליין
בחול המועד כדאיתא בפ' ואלו
לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא
ד. אלא דלא ידעינן ליה.
ג
[א] גמ' בדוחקא. נ"ב
מיא. שואבות מים מן הנהר: תכסייה
מגלחין (מו"ק דף כח:) ולקמיה (דף לו.)
ר"ן. ה. דאי הכי הרי
מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי (ד' אמות
הרמב"ם פי' בדוחקא
מכניסין עצמן לספק
בנכתמא. כסוי של עץ העשוי לכדין:
מפרש ג שמא יתקן כלי שיר:
ברה"ר) והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן
במוט. ברגלא על גבו
יוה"כ עצמו. שם. ו. דאי
תנן
אין מטפחין ואין מרקדין.
זמנין דמפסיק. שצריך לקושרו שלא
❖
מאחוריו. באגרא על
אפשר לצמצם. שם.
ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו
הכתף. באכפא בידו לפניו
יפול בדרך וזמנין דמפסיק בהליכתו
פרש"י שמא יתקן כלי שיר
הערוך פי' בע"א: [ב] שם
ולא מידי אלא הנח להם לישראל מוטב
ט)
י)
ואתי למקשריה וקשר העשוי להתקיןמ)
ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו
תכסייה בנכתמא זמנין
רבינו חננאל
שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הכא נמי הנח
אב מלאכה הוא: דמטמיש במיא.
בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר
דמפסיק כו' כצ"ל (ועי'
❖
רש"א ומהר"ם):
להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו
תנא אם אי אפשר
שנשרה במים: אין מטפחין. משום
אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות
לו לשנות מותר לעשות
שיר או משום אבל: מטפחין. ידיו
כלי שיר ולא שייך למגזר:
מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא
כ)
כדרכו. אתקין רבא
דהא
זו לזו: מספקין. כף על ירך: מרקדין.
תוספת יוה"כ דאורייתא היא
הגהות מהר"ב
במחוזא, הכתפין הנושאין
לא ד ולא היא לא שנא בדאורייתא ולא שנא
את הקנקנים בדוחקא,
ואכלי ושתו עד חשכה כו'.
ברגל. וכולם נאסרו משום שבות גזרה
רנשבורג
בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא
יעמסו אותן בשינוי
שמא יתקן כלי שיר בפרק משילין
משמע דיש שיעור לתוספת יוה"כ ד
א] גמ' זמנין דנפיל ואתי
הווסת, וכי אי אפשר
תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא ואכלי
: אפומא דלחיא. לחי
מדהצריך להפסיק מבעוד יום דהא
לאתויי. נ"ב עיין מהר"ם
לשנות מותר. א"ל רבה בר
(לקמן דף לו:)
ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי:
לובלין דלא גרס זה ועיין
רב חנן לאביי [אמור רבנן]
המתיר במבוי בשבת: דלמא מגנדר ליה
ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשכה ה
שיטה מקובצת דגריס זמנין
כל היכא דאפשר לשנויי
ה ומתחילין בערמת התבן: אמר רב כהנא
חפץ. ברה"ר חוץ ללחי: ואתי לאתויי.
דעבדי איסורא מדאורייתא ואעפ"כ
צ)
דמתבר ואתי לאתויי
ו
משנינן, והא הני נשי
זאת אומרת מתחילין באוצר תחלה מני ר'
ושברים אסורין מצד טלטול
מתוך שאינו במבוי מקורה להכיר
קאמר מוטב שיהיו ישראל שוגגין ואל
ממלאות מים בלא שינוי,
ועיין במג"א סי' תקי ס"ק
א"ל מי שדרכה למלאות
שזה רה"ר וזה רה"י ומביאו: וקא
שמעון היא דלית ליה מוקצה אימא סיפא
יהיו ק) מזידין ובפי' התוספת לא
❖
ט"ז:
בכלי גדול תמלא בקטן,
מגנדר חצבייהו ומייתי להו לא גרסי':
הוברר השעור
ולכך יש ליזהר
אבל לא בעצים שבמוקצה אתאן לר' יהודה
מרבה בשאיבה, שצריכה
ולא אמרינן להו ולא מידי. ואע"ג
ולהפסיק מבע"י:
לשאוב כמה פעמים
ר)
דאית ליה מוקצה הכא בארזי ואשוחי
ל)
התם בתבנא סריא דאית ביה
כדי סיפוקה, מי שהיתה
מוסף רש"י
דעברן אדרבנן דאמור לא ליתיב
עסקינן דמוקצה מחמת חסרון כיס ואפילו
שואבת בכלי הגדול פעם
קוצים.
ואינהו יתבן: הנח להם. בדבר
וגם אינו ראוי
אבל לא בעצים
אחת. מי שדרכה למלאות
רבי שמעון מודה איכא דמתני לה אסיפא
שבמוקצה. שהניחם
בקטן תמלא בגדול, מרבה
שהרגילו בו ולא יחזרו בהם: מוטב
למאכל בהמה וקאי להסקה ואפילו
ברחבה שאחורי ביתו
אבל לא בעצים שבמוקצה אמר רב כהנא
בכובד משאוי, תכסהו,
שיעשו שוגגין ואל יעשו מזידין. לעבור
רבי יהודה מודה וא"ת מאי שנא
והקצם לימות הסתיו.
פעמים שיפול הכיסוי
זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחלה מני
כשידעו ולא יניחו בכך: והני מילי.
מעצים שבמוקצה דקא אסר רבי
ו
מוקצה, רחבה שאחורי
וצריכה לעמסו, תקשרהו,
בתים, שהקצה אחורי ביתו
פעמים שיחתוך וצריכא
רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה אימא
דהנח להם לישראל: בדרבנן. היכא
יהודה אע"ג דחזיין להסקה וי"ל דלא
להכניס שם דבר לאוצר
לקשר, תכסהו בסודר,
דארגילו למעבר אדרבנן כי הנך
דמי דדוקא גבי אוצר של תבן
רישא מתחילין בערמת התבן אתאן לר"ש
(שבת קנז.). זמנין
פעמים שינשר (המים)
דמטפחין והנך דיתבן אפומא דלחיא:
לא הקצה דעתו למה שראוי עתה
דמפסיק. כיון דמצרכת
[הסודר] במים ותסחיטהו
דלית ליה מוקצה זהתם בתבנא סריא תבנא
ליה כיסוי קטר ליה בכד,
ביו"ט, הלכך לא אפשר
תוספת יום הכפורים. שצריך להתחיל
דלא הקצה דעתו כי אם ממאכל בהמה
סריא הא חזי לטינא דאית ביה קוצים:
וזימנין דמיפסק ואתי
ח
ולפיכך שרי. תוב א"ל
ולהתענות מבעוד יום דאורייתא היא
ועתה הוא ראוי להסקה ומזה לא
למקטריה, והיא קשר של
תנן אין מטפחין ואין
דנפקא לן (יומא דף פא:) מועניתם את נפשותיכם בתשעה : ואכלי הקצה דעתו אבל אוצר של
עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה:
קיימא דאסור מדאורייתא
נ)
מספקין ואין מרקדין.
(שם קמח:). ואתי לידי
פירוש מספקין סיפוק
ושתו עד שחשכה גרס. ולא גרס משחשכה: באוצר. בדבר האצור
עד שבא בחמתו, כדכתיב
סחיטה. ודקאמר (לעיל)
שהיה מוקצה לאוצרו לזמן ארוך כהאי גוונא דסתמא אוצרין אותו לבהמה: ארזי ואשוחי. אין אדם מסיק אותן דעומדין לבנין:
נפרוס סודרא עלויה, בדבר
ויספוק את כפיו. טיפוח
יבש קמיירי (שם). אין
אשוחי. ארז נקבה: דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו. שדמיה יקרין: דמתני לה. לדרב כהנא: תבנא סריא. נרקב ומסריח שאין ראוי
לרצונו. והאידנא קא חזינן
מטפחין. ביד (לקמן לו:)
להו דקא עבדי ולא
למאכל בהמה וסתמיה לעצים ולא לאכילה והיינו לאוצר ס): לטינא.
לטיט ללבון לבנים: דאית ביה קוצים. ואין יכול לגבלו בידיו וברגליו:
על הלב (שבת קמח:). ואין
אמרינן להו ולא מידי.
מתני' א"ל וליטעמיך הא דאמר
מספקין. על ירך (לקמן
לו:) או: כף אל כף, משום אבל (שבת שם). ואין מרקדין. ברגל, וכולן לשמחה ולשיר (לקמן שם). אפומא דלחיא. של מבוי רבה לא ישב אדם בפי הלחי של מבוי דילמא מיגנדר ליה חפץ חוץ למבוי ואתי לאיתויי, והאידנא
דליכא הכירא (שבת קמא.) לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה"ר (שם קמח:). ואתי לאתויי. חפץ המתגלגל תוך ד' אמות
חזינן דיתבי אפומא דליחיא ולא אמרינן להו ולא מידי, אלא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו
(שם). בארזי ואשוחי. ארז זכר וארז נקבה שעומדין לבנין (שבת קנז.).
מזידין. והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא שבקינן להו. נוסחא אחרינא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא,
דהא תוספת יוה"כ דאורייתא הוא וקא אכלו וקא שתו עד חשיכה ולא אמרי להו ולא מידי. מתחילין
בערימת התבן. אוקמה רב כהנא לר' שמעון דלית ליה מוקצה, וסיפא דקתני אבל לא
בעצים
שבמוקצה, בארזי
ואשוחי, כלומר אלו העצים קורות הן ומוקצה מחמת [חסרון] כיס אפילו ר' שמעון מודה
שאסור. איכא דמתני
להא דרב כהנא אסיפא,
אבל לא בעצים שבמוקצה, ואוקמה רב
כהנא
לר'
יהודה
דאית
ליה מוקצה, ורישא דקתני מתחילין בערימת
התבן בתיבנא סריא
דלא עבדו מיניה אוצר.