לא:
המביא פרק
רביעי
ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והאמרת רישא
אין מבקעין כלל. ו) סברה דטעמא דמתני' לאו משום
וה"ק כל הנכנסין וכו' היכא אמרינן דבעי פותחת היינו למשרי רחוק
כ א מיי' פ"ב מהלכות
א) [עירובין לד:], ב) [שם
ע"ש], ג) שבת קכד:,
יו"ט הלכה יב סמג
אבל סמוך שרי בלא פותחת ש"מ דר' יוסי תרתי אמר לקולא ומדרבי
מוקצה תנא ברישא אין מבקעין עצים אלא משום מלאכה וטרחא
ד) [עירובין לד:], ה) [עי'
לאוין עה טוש"ע א"ח סי'
יוסי נשמע לרבי יהודה דבעי תרתי לחומרא דמדנקט בדבריו כל
והכי קאמר אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מערב י"ט
תוס' שבת קמו. ד"ה מתיר
תקא סעיף א:
הנכנסין א"כ שמעי' לרבי יהודה דבעי תרתי דאל"כ לישנא דכל קשה
ועומדין להסק ולא מן הקורה כו' וזו ואין צריך לומר זו קתני והיינו
כא ב ג מיי' שם פ"ד
ותוס' עירובין לה. ד"ה
בעי], ו) [צ"ל סברוה],
הל' י' סמג שם
ומאי אמרת האי כל דקאמר לטפויי
דמותבי' והאמרת רישא אין מבקעין
ז) [שם מד:], ח) דדלמא ס"ל
טוש"ע שם:
כלל והדר תני דבקופיץ שרי: חסורי
כל הקרפיפות דבעינן שיש להן
והאמרת רישא אין מבקעין כלל אמר רב
כב ד מיי' פ"ב מהל'
כר"מ דאף פוחת לכתחלה
מחסרא כו'. וטעמא דרישא משום
פותחת הא ר' יוסי תרתי לקולא אמר
יו"ט הל' ט טוש"ע
כצ"ל וכ"ה בתוס' ישנים.
יהודה אמר שמואל חסורי מחסרא והכי
מהרש"א, ט) [דף כח: ד"ה
א"ח סי' תקיח סעיף ט:
מוקצה: סואר של קורות. המושכבות
א"כ הו"ל למיתני אם. כך פירש
קתני אין מבקעין מן הסואר של קורות ולא
❖
כג ה מיי' פכ"ו מהל'
א
(א)
גריפת],
לארץ של בנין: ולא מן הקורה
רבינו שמשון מקוצי:
שבת הל' ב טוש"ע
מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל מבקעין מן
והאמרת
רישא אין מבקעין
שנשברה ביו"ט. ואע"ג דהשתא
א"ח סי' שכח סעיף יז:
הקורה שנשברה מערב יו"ט וכשהן מבקעין
כד ו טוש"ע א"ח סי'
ב
כלל. קסבר הש"ס
להסקה קיימא בין השמשות לאו להכי
הגהות הב"ח
שיד סעיף י:
אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא
קיימא: תניא נמי הכי. כשמואל
דטעמא דמתני' משום דאע"פ דהוו
כה ז טוש"ע שם סעיף ז
(א) גמ' אין מבקעין עצים
במגרה אלא בקופיץ תניא נמי הכי אין
דטעמא דמתניתין משום מוקצה: לא
מוכנים להסקה אין מבקעין מטעם
לא מן הסואר של קורות:
[וסי' תקיט סעיף ג]:
כו ח טוש"ע שם סי'
(ב) תוס' ד"ה ונפחת וכו'
שנו אלא בנקבות שלו. בראש הרחב
מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות ולא
מלאכה וטרחא יתירא והיינו זו ואין
❖
שאינו אסור לפחות אלא
תקיט סעיף ג:
צריך לומר זו דאפי' עומדים להסק
שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת
❖
מן הקורה שנשברה ביו"ט לפי שאינו מן
מדרבנן כדמוקי:
א
אומן: אבל בזכרות שלו. בראש
מערב יו"ט אסורין כל שכן קורה
המוכן: ולא בקרדום: אמר רב חיננא בר
שנשברה ביו"ט עצמו והיינו הא
הקצר שמבקעין בו עצים מותר:
רבינו חננאל
שלמיא משמיה דרב לא שנו אלא בנקבות
לעזי רש"י
פשיטא אלא בקופיץ תנן. וקופיץ
דמותבי' והאמרת אין מבקעין וכו'
וסיפא קתני אלא בקופיץ
שלו אבל בזכרות שלו מותר פשיטא בקופיץ
כן פירש רש"י: אבל קרדום
כולה זכרות היא: ואיכא דמתני לה.
מבקעין, קשיא רישא
בידגוא"ה [בישאגו"ד].
תנן מהו דתימא ה"מ קופיץ לחודיה אבל
אסיפא. ותרצה שמואל
כלי של נגרים שחותך
וקופיץ מדהאי גיסא שרי האי גיסא
להא דרב חיננא אסיפא דמתניתין
אין מבקעין מן הקורות
משני צדדיו. פרמדורי"ש
קרדום וקופיץ אימא מגו דהאי גיסא אסור
נמי שרי. ופירשו התוספות דאין אנו
❖
ובאתריה דהא דמתני לה להא דרב
ולא מן הקורה שנשברה
[פירמידורי"ש]. סגירות.
האי גיסא נמי אסור קמ"ל ואיכא דמתני לה
ביו"ט, אבל מן הקורה
בקיאין בקרדום היאך הן נעשין ולכך
חיננא אסיפא היו עושין לקופיץ זכרות
שנשברה מערב יו"ט
יש לנו לאסור לבקע עצים רק ביד:
ונקבות כמו שעשוי כלי אומן שקורין
אסיפא אלא בקופיץ אמר רב חיננא בר
מבקעין, וכשהן מבקעין
מוסף רש"י
ונפחת
נוטל ממקום הפחת.
בידגוא"ה: פשיטא ולא בקרדום תנן.
אין מבקעין לא בקרדום
שלמיא משמיה דרב לא שנו אלא בזכרות
ג
אבל בזכרות שלו
ולא במגל ולא במגירה
פרש"י נפחת מאליו
משום דכולו נקבות וממילא שמעינן
שלו אבל בנקבות שלו אסור פשיטא ולא
מותר. הואיל ואין דרך
אלא בקופיץ. תניא נמי
וא"ת אמאי נוטל ממקום הפחת הא
דכי שרו קופיץ משום זכרות הוא
חול לבקע בו (האורה ח"א
הכי אין מבקעין מן
בקרדום תנן מהו דתימא ה"מ קרדום אבל
דשריוה: מהו דתימא ה"מ. דאסר
הוה מוקצה בין השמשות דאסור
. ונפחת. מאליו
הסוור של קורות ולא
סי' סח)
קופיץ וקרדום אימא מגו דהאי גיסא שרי
אפילו ביו"ט עצמו, נוטל
מן הקורה שנשברה ביום
לפחתו ביו"ט מדרבנן ומגו דאתקצאי
קרדום לחודיה דכוליה נקבות ואינו
האי גיסא נמי שרי קמ"ל: מתני' א) דבית
ממקום הפחת. ולא
טוב לפי שאינן מן
עשוי לבקע אלא לכלי אומן אבל מי
בין השמשות אתקצאי לכולי יומא ופירש
מיתסר משום מוקצה
המוכן. ולא בקרדום.
שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת
בקונט' דכיון דאינו אסור אלא
שיש לו שני ראשין אחד זכרות כקופיץ
וסתמא כר"ש (ערובין לד:).
(ב)
והני מילי בנקבות שלו,
אף פוחת לכתחילה.
והוא הפנימי הרחב, אבל
ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל:
מדרבנן לפחות כדמוקים ליה בגמרא
ואחד נקבות כקרדום אימא דמוכחא
כדמוקי לה באוירא דליבנא,
בזכרות שלו היוצא מן
גמ' אמאי והא קא סתר אהלא אמר רב
באוירא דלבני השתא דנפחת שרי
מלתא דלבקע הוא וכי היכי דהאי
דלאו סתירת אהל הוא
אחוריו, מותר. נמצא זה
ב)
(שם). דאייתור מבנינא.
למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא
גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ"ל:
הקרדום הצד הרחב אסור
נחומי בר אדא אמר שמואל באוירא דליבני
שהשלים בנינו וניתותר
והצד הצר מותר, ופשוטה
מתני' ונפחת. מאליו: נוטל
אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות
היא. [מתני'] בית שהוא
איני ג) והאמר רב נחמן ה הני ליבני דאייתור
ומהשתא לא קיימא לבנין
ממקום הפחת. ולא אמרי' מוקצין
וכו' והכי אמר גבי טבל בשלהי
אלא לישב עליהם ותורת
מלא פירות ונפחת נוטל
מבנינא שרי לטלטולינהו בשבתא הואיל
כלי עליהם (שבת קכד:).
ממקום הפחת. ר"מ אומר
מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו
פרקין שהוא מוכן אצל שבת הואיל
שרגינהו. אי סדרן זו על
וחזי למזגא עלייהו שרגינהו ודאי אקצינהו
אף פוחת בתחילה ונוטל.
ביו"ט ואסח דעתו מינייהו דכיון
ואם עבר ותקנו מתוקן דלא הוי
זו ודאי אקצינהו לצורך בנין
אקשינן לר' מאיר אף
אמר רבי זירא ביו"ט אמרו אבל לא בשבת
דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא
מוקצה אלא מדרבנן ולא אמר מגו
ד)
אחר (שם). שבכלים
פוחת בתחילה ונוטל,
מתיר ומפקיע וחותך.
תניא נמי הכי רבי מאיר אומר אף פוחת
והא קא סתר אוהלא.
כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו
דאתקצאי וכו' ולא נהירא דאמר
דאין חתיכה אסורה אלא
ופרקינן באוורא דליבני.
גבי שבת (דף מג.) גבי סל לפני
מוקצה נינהו כדאמר גבי טבל בשלהי
לכתחלה ונוטל ביו"ט אמרו אבל לא בשבת
במחובר אבל הכא מקלקל
פי' לבנים סדורים אחד
❖
האפרוחים מגו דאתקצאי אע"ג דאין
פרקין (דף לד:) שהוא מוכן אצל שבת
הוא ושרי (ערובין לה.).
ע"ג חבירו ואינן בניין.
אמר שמואל ו חותמות שבקרקע מתיר אבל
ואקשינן והאמר רב נחמן
שאם עבר ותקנו מתוקן: אף פוחת
שם מוקצה אלא מדרבנן וכן גבי
לא מפקיע ולא חותך שבכלים מתיר
ה) ז
הני ליבני דאייתור מבניינא
לכתחלה. כדמפרש טעמא בגמרא:
גלגל מוכני שיש עליה מעות ז) ואומר
שרי לטלטולינהו בשבתא
ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יו"ט מיתיבי
מוסף תוספות
ח
גמ' באוירא דליבני. סדור של
הר"ר משה דלא אמרו אלא כשהמוקצה
הואיל וחזיין למיזגא
חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא
עלייהו שרגינהו ודאי
א. והכי קאמר אין
אבנים בלא טיט: דאייתור מבנינא.
אינו מסתלק מן העולם כגון מעות
אקצינהו. ופריק ר' זירא
מבקעין עצים ביום טוב
מפקיע ולא חותך ביום טוב מתיר ומפקיע
שנשתיירו לו לאחר שגמר בנינו: שרי
שע"ג הכר שאף על פי שנטלם עדיין
תונא ביום [טוב] אמרו
כלל מן הקורה המוכנת
וחותך הא מני ר' מאיר היא דאמר אף
לטלטולינהו. דמעתה לאו לבנין קיימי
הן בעולם אבל בטבל מיד שתקנו
ולא בשבת, כלומר לא
להסיק ואין צריך לומר
אמר רב נחמן שרגינהו
מן הקורה שנשברה ביום
פוחת לכתחלה ונוטל ופליגי רבנן עליה
הטבל מסתלק המוקצה מכל וכל וא"ת
אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהן:
אקצינהו אלא בשבת, ור'
טוב שהיא אסורה משום
שרגינהו. סדרן זו על זו גלי דעתיה
והא אמרינן בחולין (דף יד. ושם)
ואנא דאמרי כרבנן ומי פליגי רבנן
מאיר לא שרי ואמר
נולד. שיטה.
השוחט בשבת אסור באכילה ליומא
שמקצן לבנין ואסור לטלטולינהו ומתני'
פוחת, כלומר נוטל אילו
עליה בחותמות שבקרקע והתניא מודים
הלבנים דשרגינהו אלא
ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא
נמי נתסר מדרבנן שהרי מטלטלן:
חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקע
ביו"ט. תניא נמי הכי
א"ר זירא ביו"ט. התיר ר"מ כיון
דמגו דאתקצאי לבין השמשות שהיתה
ר"מ אומר פוחת לכתחילה
שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא
ונוטל ביו"ט אמרו אבל
חיה אסורה ואע"ג דעכשיו כשנשחטה
דמדרבנן הוא דאסור ומשום שמחת
חותך ביום טוב מתיר ומפקיע וחותך
לא בשבת. אמר שמואל
נסתלק המוקצה מן העולם וי"ל כיון
יו"ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש
חותמות שבקרקע מתיר
הוא
דבין השמשות היתה מוקצה מחמת
אבל לא לשבת משום טלטול כרב
כגון (חרותים) [הדות]
וחביות טמונות בקרקע
נחמן: חותמות. פרמדורי"ש: חותמות שבקרקע. כגון דלתות פתחי
חסרון מלאכה דאורייתא אמרינן מגו אע"פ שהמוקצה נסתלק מן
וכיוצא בהן, ופיהן חתומין
בורות ומערה הסגורים בקשרי חבלים: מתיר. את הקשר דהא לאו
העולם ומ"מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם דומיא דמוכני שיש
וצרורין, מתיר אותן
קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי: אבל לא מפקיע.
עליה מעות דהוי המוקצה בעולם אף על פי שאין כאן שהוא
הקשרים שבהן החותמות
קשורין וחתומין, אבל לא
החבל לסתור עבותו וגדילתו: ולא חותך. דהא סתירה היא ויש
במקום אחר ה"נ גבי הפחת הכי איתא לכנ"ל דאתיא האי
מפקיע החותמות עצמן
סתירה בבנין של קרקע: ושל כלים. כגון תיבה הנעולה ע"י קשר חבל
סתמא כרבי שמעון דלית ליה מוקצה וא"ת מאי קאמר לעיל
ולא חותך, אחד שבת
מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים: מיתיבי חותמות שבקרקע
בריש מכילתין (דף ב:) גבי יום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה
ואחד יו"ט, א) [מיתיבי
חותמות שבקרקע בשבת
כו' ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך. אלמא חותמות הקשורים אין
והא הכא סתם לן תנא כרבי שמעון ויש לומר דאין זה סתמא
מתיר אבל לא מפקיע ולא
דסתמא הוי אם היה יכול לומר דברי רבי שמעון ולא קאמר אם
בהן משום סתירה מדאורייתא ובשבת מדרבנן הוא דאסור:
חותך, ביום טוב מתיר
כן הוה סתם לן תנא כוותיה אבל הכא לא היה יכול לומר
ומפקיע וחותך]. קתני
הוא
מיהא חותמות שבקרקע
דברי רבי שמעון דהא רישא קאמר נוטל ממקום הפחת דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפחות ולא מצי למימר דברי רבי
ביו"ט מתיר וחותך, קשיא
שמעון ח) דהא סבירא ליה אף פוחת לכתחילה אבל לעיל ניחא דקאמר גבי יו"ט סתם לן תנא כרבי יהודה דלא מיירי אלא
לשמואל דאמר חותמות
במוקצה וא"כ היה יכול למימר דברי רבי יהודה ומדלא קאמר א"כ סתם לן תנא כוותיה: אמר ר' זירא ביו"ט אמרו. פי'
שבקרקע מתיר אבל לא
מפקיע ולא חותך אחד
דהתירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת מכאן יש ראייה לריצב"א שפירש לעיל ט) דטלטול מוקצה התירו ביו"ט משום אוכל נפש:
שבת ואחד יו"ט. ופריק
אין
שמואל הא ברייתא דקתני
ביום טוב מפקיע וחותך לר' מאיר היא, דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל, ומשוי הפקעת חותמות שבקרקע כמו פתיחת הבית, כשם שמתיר בבית כך מתיר בחותמות להפקיעם ביו"ט, ואנא דאמרי כרבנן
דאסרי פתיחת הבית. ואמרינן ומי פליגי רבנן עליה, דר' מאיר, בחותמות שבקרקע [והתניא מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע] שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך.
א) חסר כאן וצ"ל מיתיבי חותמות שבקרקע מתיר בשבת מתיר וכו' ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך קתני מיהא וכו'.