ביצה פרק ראשון ביצה
ה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ונתקלקלו
הלוים בשיר. בשיר של בין הערבים מיירי שאמרו
ונתקלקלו הלוים בשיר. תמיד של בין הערבים שאמרו בו שירה של
לה א ב מיי' פ"ג מהל'
א) ר"ה ל:, ב) [ברכות ה:
וש"נ], ג) [סנהדרין נט:],
קידוש החדש הלכה
חול שהיו סבורים שלא יבאו עוד והיום חול וכשבאו נמצא שהוא
שיר של חול שלא היו סבורים שיבאו עדים אותו
ד) [צ"ל ותנן], ה) ר"ה לא:
ו:
קדש. ובשל שחר אין טעות דבתמיד של שחר אפילו הוקדש החדש
יום ונהגו אותו יום חול וכשבאו לאחר המנחה נמצא שהוא קדש
לו ג מיי' פ"ב מהלכות
מעשר שני פ"ה [מ"ב],
קודם הקרבתו שיר של חול היו אומרים לפי שברוב השנים אין
אבל אינו אומר בשיר של שחרית שאמרו של חול בתמיד של שחרית
ו) [צ"ל אילת], ז) [צ"ל
ממרים הלכה ב:
לז ד ה מיי' פ"ט מהל'
הדרום], ח) [צ"ל הצפון. כך
העדים ממהרים לבא כל כך: עד
שהרי אפילו באו קודם הקרבת תמיד
איתא במשנה], ט) במ"א:
מעשר שני הלכה ה
המנחה. עד הקרבת תמיד של בין
של שחרית היו אומרים שיר של חול
ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו
עדיין הוא באיסורו הראשון
[ופ"ב מהלכות ממרים
הערבים אבל לאחר מכאן אותו היום
כדאמרינן בר"ה (דף ל: ושם) לפי
ועודנו כיום, י) [ע"ב],
הלכה ב וראב"ד וכ"מ שם]
מקבלים את העדים אלא עד המנחה א ואם באו
❖
כ) [שם], ל) [שם], מ) [עי'
סמג עשין (רל) [קלז]:
הרי הוא מעובר ומונין מיום המחרת
שרוב השנים לא היו ממהרין כל כך
❖
עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום
מהרש"א],
ליום הכפורים וסוכות. ואם באו עדים
לבא והקשה ר' פרץ והאיכא קלקול
קדש ולמחר קדש אמר רבה מתקנת רבן
מן המנחה ולמעלה אע"פ שאין מונין
גבי מוספין ואמאי לא חשו אלא על
תורה אור השלם
יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת דתנן
הגהות מהר"ב
למועדות מהיום לא מזלזלינן ביה
עבודת התמיד דכשבאו עדים מן
1. לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן
רנשבורג
א) ב
בהאי שלשים אלא גומרין אותו באיסורו
המנחה ולמעלה כבר הקריבו התמיד
לָכֶם לְאָה¢ לֵיכֶם:
זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום א"ל
א] בתוס' ד"ה ונתקלקלו
כאשר הוזהרו עד המנחה ממלאכה
וא"כ אינן יכולין להקריב המוספין
א]
דברים ה כו
2. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי
וכו' וא"כ אינן יכולין
אביי והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ביצה
דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים
כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו. אלמא
להקריב המוספין. נ"ב עי'
סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה
תחילת עשיית שני ימים לראש השנה
ודרשינן (יומא דף לג.) עליה השלם
אסורה א"ל אמינא לך אנא רבן יוחנן בן זכאי
ראב"ן סי' שיז דף נט ריש
אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא
❖
ע"ב בד"ה שאלני וכו':
אפילו בבית דין הוה ולא מספק שהרי
כל הקרבנות כולן שאין קרבן קרב
יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה
ואת אמרת לי רב ושמואל ולרב ושמואל
❖
יַעֲלוּ בָהָר: שמות יט יג
ודאי שיום טוב למחר ואעפ"כ תקנו
לאחריה ותירץ דאפילו לא באו עד
קשיא מתניתין לא קשיא הא לן והא להו
ב)
לעשותו שמע מינה חק חכמים ומצותן
לאחר הקרבת התמיד מכל מקום
מוסף רש"י
ורב יוסף אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי
היה לעשותן בבאו עדים אחר המנחה
המוספין קרבין דהיכא דלא אפשר
רבינו חננאל
ואילך ביצה אסורה מ"ט הוי דבר שבמנין
נוהגין אותו היום קדש
והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל
שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים
ולמחר קדש. בר"ה קאי
אמר רבה מתקנה שהתקין
וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו
שנה שמא יבאו עדים אחר המנחה
בע"פ שמביא כפרתו לאחר הקרבת
ג) ג
דמשחשכה לילי עשרים
רבן יוחנן בן זכאי,
ותשעה נהגו בו קודש,
אמר רב יוסף מנא אמינא לה דכתיב לך
שיהו מקבלין עדות החדש
והרי קדושתו אחת ואין כאן לומר
התמיד של בין הערבים ואוכל פסחו
1
שמא יבואו עדים מחר
כל היום, ביצה מותרת,
ממה נפשך חד מינייהו חול דשמא
בערב והכי אמרינן בפ' תמיד נשחט
אמור להם שובו לכם לאהליכם ואומר
ויקדשוה ב"ד ונמצא
דהא כשתי קדושות הן.
אין כאן חול אלא שניהם קדש: אמר
(פסחים נט. ושם) מ) ועוד י"ל דאתי עשה
שהלילה הזה ליל יו"ט הוא
[א"ל אביי והא רב
2 במשוך היובל המה יעלו בהר ד) (ותניא)
וכן למחר כל היום עד
ושמואל דאמרי תרוייהו
רבה גר': מתקנת רבן יוחנן בן
דרבים ודחי עשה דהשלמה א משום
כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום
ה) ד
המנחה, ואם באו עדים
ביצה אסורה]. ואסיקנא
זכאי. שהחזיר הדבר ליושנו לקבל
דאלים טפי דהכי אמרינן בתמיד
קודם המנחה ב"ד מקדשים
לא קשיא הא לן והא
אחד לכל צד וזו היא תחומה ו) (עלת) מן
עדותן כל היום ולקדש היום נמצא
נשחט (ג"ז שם)
דאתי עשה דפסח
את החדש וידעו שיפה
להו, כלומר לבני א"י
(הצפון) ועקרבת מן (הדרום) לוד מן
נהגו בו קודש, ואם מן
ז)
ח)
שהתקין להן רבן יוחנן
שאין בית דין עושין שני ימים
דענוש כרת ודחי עשה דהשלמה דאינו
המנחה ולמעלה באו אע"פ
בן זכאי להיות מקבלין
המערב וירדן מן המזרח ואמר עולא ואיתימא
והרחוקים העושים שני ימים אינו
ענוש כרת ויש מפרשי' דמעיקרא אייתו
שאין ב"ד מקבלין אותן
עדות החדש כל היום
רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מה טעם כדי
אלא מספק שאין יודעין אם נתקדש
התמיד ומתנו אם לא יבאו עדים
לקדשו היום ויעברו את
כולו הרי הן שתי קדושות,
אלול ויקדשוהו למחר
הביצה א) [מותרת. ולבני
ביום שלשים אם בשלשים ואחד והרי
יהא תמיד ואם יבאו יהא מן המוספין
לעטר שוקי ירושלים בפירות ותניא כרם רבעי
ה
אעפ"כ גומרים אותו
בבל הביצה אסורה. ורב
הן כשאר י"ט של גליות וביצה שנולדה
ואח"כ יביאו את התמיד ושאר קרבנות
היה לו לר' אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי
בקדושה ואסור במלאכה
יוסף אמר אף לבני בבל
דלמא אתי לזלזולי ביה
בזה מותרת בזה ממה נפשך דחד
ולא נהירא דאיכא בהדיא התם
הביצה] אסורה, מ"ט מפני
ובקש
לשנה הבאה ויעשו בו
שלא נמנו עליה בית דין
מינייהו חול: ולרב ושמואל קשיא
דאמרו שיר של חול עם תמיד של
מלאכה כל היום ויאמרו
והתירוה להן, דקיימא לן
בין הערבים : הא לן והא להו. פי' בקונטרס בני א"י שמקדשין
מתניתין. דקתני דחזר הדבר ליושנו: הא לן והא להו. לבני א"י
אשתקד נהגנו בו קדש חנם
כל דבר שנמנו באיסורן,
ב
ומן המנחה ולמעלה חזרנו
צריך מנין אחר להתירן,
שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו
החדש על פי הראייה ואין עושין אלא יום אחד ופעמים עושין שנים
ונהגנו בו חול (ר"ה ל:).
מדכתיב היו נכונים וגו',
עושין שני ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה לא מפני
כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואשתני בשביל תקנת רבן יוחנן בן
היה עולה לירושלים.
הלא ידענו שאחר ג' ימים
ספק הלכך הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו אין להקל ולומר אין
זכאי ואין עושין אלא יום אחד אף כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה
הפירות עצמן, אע"ג דמן
מותר, למה כתב לנו לך
התורה בין מעשר שני בין
אמור להם שובו לכם
מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק וביצה מותרת הא
ואפילו כשהיו עושין שני ימים כגון שלא באו עדים הרי הוא מחמת
כרם רבעי נפדים
לאהליכם, אלא ללמד
לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות
ספק והרי הן שתי קדושות לפי שאין זה מחמת המנהג לפיכך היתה
ומתחללים בפסיעה אחת
שכל דבר שנאסר על פי
יום אחד עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו להיותם כיוםט) ארוך: הוי
מותרת להן אבל לבני חוצה לארץ אסור שהרי עדיין הם עושין שני
חוץ לחומה, רבנן גזור בכל
בית דין אינו מותר עד
מהלך של יום אחד שיעלום
שיותר בפני בית דין,
דבר שבמנין. ביצה זו נאסרת בקבוץ חכמים שנמנו וגמרו לעשותן
ימים כבתחילה ואם כן לא אשתני להן מפני התקנה הואיל והתחילו
ויאכלום שם כדי לעטר
ואם תאמר לא בא מקרא
שני ימים קדושה אחת אם לא באו עדים לפני המנחה וכל העושין
לעשות שני ימים ולא פסקו בשום פעם לעשות יום אחד עדיין הם
שוקי ירושלים (ר"ה לא:).
זה שובו לכם לאהליכם
שני ימים מחמת כן עשו שמא לא באו עדים לבית דין קודם המנחה:
עומדים באיסורן להיותן כיום ארוך דלא נימא דמחמת ספק הן
במזרח לוד. בין לוד
אלא ללמד קביעות עונה,
לירושלים, שהרי ירושלים
כלומר שחייב לתת לה
צריך מנין אחר. שימנו לך ויתירוהו. ולקמן י) פרכינן ביצה מי אתסרא
עושין דאין יודעין אם באו עדים אם לאו אלא מחמת המנהג הן
❖
למזרחה של לוד היא (שם).
עונתה, הנה פסוק אחר
במנין והלא לא נמנו אלא על קבלת עדות ובההוא חזר בו רבן
עושין כיון דלא נשתנה להן המנהג וא"ת לר' יוסי דאמר בעירובין
כתיב השמרו לכם עלות
יוחנן והתירו: מנא אמינא לה. דכל דבר הנאסר במנין צריך מנין
(דף לט. ושם) גבי שני ימים של ר"ה נולדה בראשון אסורה בשני והא
בהר וגו', וכתיב בלוחות
האחרונות ואיש לא יעלה
אחר להתירו ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר
ר' יוסי בא"י הוה לאחר חורבן וא"כ שתי קדושות הן ואמאי ביצה
מוסף תוספות
עמך וגם איש אל ירא
אין תקנת מנין הראשון עומדת כי הכא אפילו הכי אסור עד
אסורה ואין לומר דהיינו קודם חורבן דהוו קדושה אחת דא"כ מאי
וגו', לאו מכלל שמותר
א. כדאמרינן
פרק
שיתירוהו בפירוש בקבוץ חכמים: לך אמור להם. לקמן מפרש לה
נפקא מינה מאי דהוה הוה וכי תימא דהיינו לאחר חורבן והא דביצה
היה לעלות בהר משעה
השולח (גיטין לח:) גבי
כ)
שנסתלקה השכינה ממנו.
שחרר עבדו והשלימו
היכי יליף: ואומר במשוך היובל. לקמן ל) מפרש: ותניא. נמי דצריך
אסורה היינו לבני בבל דלדידהו קדושה אחת הן זה אינו דר' יוסי
במשוך היובל המה יעלו
לעשרה מצוה דרבים
מנין אחר להתירו: כרם רבעי. שאמרה תורה קדש הלולים (ויקרא יט)
מא"י ונקט מילתא בשביל בבל וי"ל דלעולם ר' יוסי מקודם חורבן
בהר למה לי, אלא
שאני. תוס' ר"ה ל. ד"ה
להתיר עליית ההר על
ונתקלקלו. ב. ולפי פי'
וגמרינן קדש קדש ממעשר שני דכתיב ביה קדש וכל מעשר הארץ
קאמר ואין להקשות מאי דהוה הוה הואיל ואשמועינן פסק דגם עתה
פי האוסרה. ואם תאמר
שהיה התמיד קרב אחרון,
מזרע הארץ מפרי העץ וגו' (שם כז) שצריך להעלות הפירות
שייך לאחר חורבן לבני בבל:
איסור ביצה מדרבנן היא
אם כן אמרו עליו שיר של
כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
לירושלים או לפדותן ולהעלות הדמים לירושלים ותקנו חכמים במהלך
יש שהיו רוצין לומר
ולא בעינן כולי האי, הרי
קודש כדינו. תר"פ. א"כ
כרם שאיסור פדיונו חוץ
במה נתקלקלו דאי משום
יום אחד לכל צד שלא יפדוהו אלא הפירות עצמן יעלם ויאכלם
מכאן דאותן חרמות שעושין לזמן עד פסח או עד זמן אחר דכי
לירושלים תקנה דרבנן
שהיו סבורים שלא יבאו
שם כדמפרש לקמן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות: במזרח לוד.
יגיע הזמן צריך מנין להתיר את החרם אע"פ שעבר הזמן דהא הרי
היא, ואמרו לו תלמידיו
עדים ואמרו שיר של
היינו בין לוד לירושלים בתוך מהלך יום דהא אמרינן לוד בתוך מהלך
הכא דהקב"ה אסר להם תשמיש בשביל מתן תורה וממילא ידעינן
לר' אליעזר כבר נמנו
תמיד של חול זה הקלקול
חבריך והתירו לפדותן
לא היה בתמיד אלא
יום מן המערב נמצא מזרחה בין לוד לירושלים. בכיצד מברכין (ברכות
דלאחר שלשה ימים דנתנה תורה דמותרין ואעפ"כ התיר להם ולא
בכל מקום, טעמא דנמנו
במוסף של ראש השנה
דף לה.) יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי:
היא דהכא אין כאן שום זמן דקרא דהיו נכונים לשלשת ימים וגו'
ג
הא לא נמנו לעולם
שאמרו עליו שיר של
(שמות יט) הזמינו עצמכם לדבר שיהיה לסוף שלשת ימים דאם כתיב
להפקירו
באיסורן עומד ואע"ג
תמיד של חול. תוס' הרא"ש
דהיא תקנה דרבנן כו'.
ר"ה ל: ד"ה ונתקלקלו.
היו נכונים שלשת ימים בלא למ"ד של לשלשת ימים הייתי מוכיח שפיר דכי היכי דצריך להתיר תשמיש צריך נמי להתיר החרם ומדלא
ג. דלא גרע מנודר או
כתיב הכי שמע מינה גבי תשמיש צריך להתיר משום דכתיב אל תגשו אל אשה וגו' דמשמע עולמית כי היכי דאסר להם קודם מתן תורה
נשבע על זמן, כשבא
א) נראה דחסר וכצ"ל.
שלשת ימים
אבל חרמות שמשימין
לזמן מכי עבר
הזמן ממילא
עבר ואין צריך היתר: [ועי' תוספות סנהדרין נט: ד"ה לכל דבר]:
הזמן אין צריך להתיר.
רשב"א.
ובקש