המביא פרק
רביעי ביצה
לג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכן ביעתא. ביצים גסות הנתונות ע"פ כלי חלול כעין טרפי"ד
כגון מטה שלנו שאין לה מחיצות אלא שיש לה מחיצות אך תימה
מג א מיי' פ"ד מהל'
א) [סוכה מ. נדרים סב: ב"ק
קב.], ב) [שבת נד:], ג) שבת
יו"ט הל' טו טוש"ע
או על האסכלא אין מושיבין את הכלי תחלה ואח"כ יסדר עליו
דאמר בשבת (דף קלט:) האי פרוונקא (אפלגא) דכובא אסירא והתם
מ)
(ג)
קמג., ד) [לעיל לב. וש"נ],
א"ח סי' תקב סעיף א וסי'
אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ואח"כ יושיב הכלי על הגחלים
המחיצות היו עשויות כבר וי"ל דשאני התם הואיל ורחב הכובא
ה) [שבת קמב:], ו) שבת
שטו סעיף ו:
שלא יעשנו כסדר בנין: וכן קדרה.
שמושיבין על ב' חביות לא
יותר מדאי נעשה כאהל פרש"י דרב יהודה דהכא ס"ל כרבי יהודה
מד ב מיי' שם פ"ב הלי"ג
פא:, ז) [במשנה שבמשניות
א
ליתא ועי' תוי"ט], ח) [צ"ל
טוש"ע שם סי' תקב
יקיפנה תחלה ואח"כ יושיב הקדרה
דאוסר מוקצה ודבר שאין מתכוין
ח)
יקיפם], ט) [ע"ב],
ס"ג בהג"ה:
עליהם אלא העליונה יתלה באויר
אבל אנן ס"ל כר"ש ודבר שאין
וכן ביעתא וכן קדרה וכן פוריא וכן חביתא
מה ג מיי' פ"ד שם הלכה
א
י) [משלפניו], כ)צ"לבפירוש
ויאחזנה בידו ויסדרו החביות תחתיה
מתכוין מותר ודוחק הוא לומר דכל
ספר יצירה. שכן נמצא
יא סמג לאוין עה
ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכן בדלת
מפורש בפי' לספר יצירה לר'
טוש"ע א"ח סי' תקז סעיף
סביב: וכן פוריא. מטות השרים
הני מילתא דלא כר"ש אלא נראה
בדלת ס"ד אלא אימא וכן הדלת: תנו רבנן
שבתי דונולו הרופא
ג:
לומר דאפילו ר"ש מודה דהויא הכא
שפורקין אותן ומחזירין לא יזקוף
מו ד מיי' פ"ב שם הלכה
מלומברדיא זצ"ל, ל) [ע"ב],
אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת
❖
אסור דהא דא"ר שמעון דבר שאין
הכרעים תחלה לתת הארוכות בכרעים
מ) [צ"ל אכולי],
יד סמג שם טוש"ע
לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ורבי
א)
או"ח סי' תקא סעיף ג:
מתכוין מותר היינו כגון שעושה
ואח"כ יפרוס העור למצע ששוכבין
מז ה מיי' פ"ד שם הלכה
שמעון מתיר ואין מנהיגין את הבהמה במקל
דבר שאין מתכוין לעשותו אבל הכא
עליו אלא פורס העור תחלה ויאחזוהו
א' סמג שם טוש"ע
הגהות הב"ח
ביו"ט ור' אלעזר בר' שמעון מתיר לימא
מתכוין לעשות מה שהוא עושה:
בני אדם בידיהם ואח"כ יביאו
או"ח סי' תקב סעיף א:
והלכתא יבשתא שרי רטיבא
מח ו מיי' שם פ"ג הלכה
(א) במשנה ולא מן העפר
ר' אלעזר בר' שמעון כאבוה סבירא ליה
הארוכות ויקשרו הרצועות של עור
ולא מן המים כצ"ל ותיבות
יא טוש"ע א"ח סי'
אסור.
בהן ואח"כ יזקפו הכרעים ויתנו
פרש"י
❖
דלית ליה מוקצה לא בהא אפילו ר' שמעון
ולא מן הרעפים נמחק:
תקח סעיף א:
(ב) רש"י ד"ה וחכ"א כו'
הארוכות לתוכן: וכן חביתא.
דהלכתא אקבע אליבא דמאן דאית
מודה משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא:
ב)
לחצוץ שניו אנן אית לן כצ"ל
חביות שמסדרים באוצר ומושיבין
ליה מוקצה ולא נתנו עצים אלא
חזרא רב נחמן אסר ורב ששת שרי ברטיבא
ותיבת מאתמול נמחק:
מוסף תוספות
אחת על גבי שתים: בדלת ס"ד.
להסקה אבל אנו דקי"ל כר"ש שרי
(ג) תוס' ד"ה מלמטה וכו'
כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי
האי פרוונקא אפלגא דכובא
ומי זה הסומך קדרה בדלת והלא
אפי' חזרא רטיבא ודוחק הוא לומר
א. ובנין גמור הילכך
ביבשתא מאן דאסר אמר לך לא נתנו
שרי אכוליה כובא
אסור אפי' בלא עשיית
תשבר: אימא וכן הדלת. אין סומכין
דר"ש פליג אמאי דפסיק הש"ס וי"ל
❖
ב
אסירא והתם:
דפנות אבל קדרה דלא
עצים אלא להסקה ומאן דשרי אמר לך
אותו בבקעת: ור"ש מתיר. דלית
דאפילו לר"ש דנהי דאית ליה שנתנו
דמי לאהל כולי האי לא
מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו
אחמור לאסור בלא עשיית
ליה מוקצה: בהא אפי' ר"ש מודה.
עצים שלא להסקה היינו בדבר הראוי
דפנות. תוס' הרא"ש שבת
גליון הש"ס
כלומר הך פלוגתא לאו במוקצה היא
להסקה אבל רטיבא אין ראויין להסקה:
איכא דאמרי ביבשתא כולי עלמא לא פליגי
לו: ד"ה ב"ה אומרים.
דרש רבא וכו'.
ואפי' ר"ש מודה כת"ק דאסור ולא
פירש רש"י
מתני' ולא מן הרעפים.
ב. ועוד שקשה הדבר
דשרי כי פליגי ברטיבתא מאן דאסר דלא
ברי"ף ורא"ש ליתא ועיין
לומר שיכללו בגמרא
משום מוקצה אלא נראה כמוליכה
דכר' יהודה ס"ל וע"כ לא
חזי להסקה ומאן דשרי אמר לך הא
בתוי"ט: תוס' ד"ה דרש
כללי בהלכתא ואמרינן
ממקום למקום שהוא צריך להנהיגה
תכנס ליטול אוד דלא נתנו עצים
כו' ודוחק הוא לומר. עיין
הלכתא רטיבא אסור
חזי להיסק גדול ב והלכתא יבשתא שרי
הרבה כגון למכור בשוק: חנגא.
אלא להסקה $ ודוחק הוא לומר
מהרש"א ועיין תשובת
ויבשתא שרי ולישנא
רטיבתא אסור דרש רבא אשה לא תכנס
❖
מהרשד"ם ח"א סי' י"ד:
ג)
ג
דגמרא הוא דלא תלי לה
מחול ועל שם שבני אדם סובבים
דהש"ס קיימא דלא כהלכתא אלא
בחד מהנך אמוראי ונימא
לדיר העצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר
והולכים בשוק כעין סובבות במחולות
ודאי דאפילו ר' שמעון מודה דאסור
דליתא, בכי הא לא
אסור להסיקו ביו"ט לפי שמסיקין בכלים
קרו ליה חנגא: חזרא. ענף עץ
משום דהוי כתקוני מנא:
אשכחן בשום דוכתא.
ד)
לעזי רש"י
ושדי
רשב"א. אבל לרש"י קשה
מעיה לשונרא. פירש"י
ואין מסיקין בשברי כלים למימרא דרבא
שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בצלי
ה)
דרב אשי יקבע הלכתא
טרפי"ד [טריפיי"ד].
כמין שפוד ולצלות בו: ר"נ אסר.
דלרבי יהודה הוה אסור
כר' יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה
בש"ס דלא קי"ל הכי.
חצובה (בעלת שלוש
ביו"ט משום דמוקצה נינהו לטלטל
לטלטלן ליתן לחתול דמאתמול מוכן
רא"ש סימן יב. ג. [עי'
רגליים). פורגי"ן
והא אמר ליה רבא לשמעיה טוי לי בר
בתר"פ ד"ה נוטל עי"ש כל
[פורגו"ן]. שפוד לחתיית
שלא עשאו לכלי מבעוד יום: ברטיבא.
לאדם הוה ולא לכלבים וא"ר יהודה
❖
אווזא ושדי מעיה לשונרא התם כיון דמסרחי
התוס'].
בורגיי"ר
גחלים.
שאינו ראוי לטלטלו אפי'
להסקה
דאם לא היתה נבלה מעיו"ט אסור
מתני'
[פוריי"ר]. לחצוץ את
מאתמול דעתיה עלויה:
ר' אליעזר
מה לי
שניו. לומברדיא"ה
דכ"ע לא פליגי דאסור:
ליתן לכלבים וגם אינו ראוי ליתן
אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ
[לונברדיא"ה]. לומברדיה
ו)
רבינו חננאל
לצלות בו. לתחבו לתוכו: מה לי
לאדם לפי שאין דרך בני אדם לאכול
(איזור בצפון איטליה).
בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל
לצלות בגחלתו. הרי ראוי
לטלטלו
בני מעים ביו"ט דבלאו הכי יש להם
טייבלו"ש [טיולי"ש].
וכן אם מבקש לצלות
❖
מה שבחצר מוכן הוא וחכמים אומרים מגבב
ביצים בענין הזה הוא
והלכתא
רעפים.
לעשותו גחלת וצולה בה:
הרבה לאכול וא"ת וכי משום שאינו
ד
עושה, אוחז העליונה
כו'. הך הלכתא אליבא דמאן דאית
אוכל מהן הוו מוקצין א"כ היכי
משלפניו ומדליק אין מוציאין את האור לא מן
ה
ונותן אחרת תחתיה. וכן
ליה מוקצה אקבע. אבל אנן כר"ש
מטלטלין בשר חי דחזיא לכוס במסכת
[פוריא] אוחז את הקרשים
העצים ולא מן האבנים ולא מן (א) העפר ז)$ולא
מוסף רש"י
ומניח את הרגלים. אין
ס"ל בין במוקצה בין בדבר שאינו
שבת (דף קכח.) הא אינו אוכל מהן
מן הרעפים ולא מן המים ואין מלבנין את
שמסיקין בכלים. ביו"ט
ו
סומכין הקדרה שלא תפול
מתכוין וכר' יהודה במכשירי אוכל
משום שיש לו הרבה לאכול וי"ל
גמ' אמר רב יהודה
שהרי ראויין לטלטל
בבקעת, וכן אין סומכין
הרעפים לצלות בהן:
נפש וכולהו שרו בין חזרא בין סמיכת
דמיירי שכבר הסריחו ולא הוי חזי
ויטלטלם ויתנם לתוך האור
דלת בבקעת, שלא נתנו
אוכלי
(שבת קכד:). ואין מסיקין
עצים אלא להסקה, ור'
קדרות והקפת חביות ומדורתא
לאדם ולר' יהודה היה אסור ומשני
בשברי כלים. דהוו להו
שמעון מתיר. ואסיקנא ר'
וקדרה וכל האמוראים שאסרו את אלו למעלה תלמידי דרב הוו
כיון דמסריחי כלומר כיון דודאי מסריחי דעתידין להסריח דעתו לכלבים:
מוקצין ולא חזו לטלטול
שמעון אינו מתיר אלא
רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו. פירש"י לאו
(שם) או: בשברי כלים
ורב סבר לה כרבי יהודה במוקצה ואנן קיימא לן כרבי שמעון:
כגון זה, אבל להנהיג
ג
שנשברו בו ביום דהוו להו
בהמה ביו"ט במקל אוסר,
דרש רבא כו'. דכרבי יהודה ס"ל: לדיר. דיר עצים: אוד.
דוקא משלפניו דה"ה משלאחריו נמי דקתני כל מה שבחצר
נולד (שם כח: קמג.)
משום שנראה כהולך
עץ לעשות אוד לתנור פורגי"ן בלע"ז וטעמא משום דלא נתנו
מוכן הוא אלא נקט משלפניו משום רבנן דפליגי אח"כ דשרו
דהשתא לא חזו לטלטול ואי
לדרך רחוקה. פירוש
משום דחזו להסקה אתמול
אלא להסיק אא"כ נעשה כלי מבעוד יום: ואוד שנשבר. ביו"ט:
דוקא להדליק אבל לחצוץ בו שניו לא ותימה דהא משמע בפרק
חיזרא ממיני קוצים.
לא להכי קיימא (לעיל
מהו ליטול מהן עץ
ושדי מעיה לשונרא. השלך בני מעים לחתול ולר' יהודה אסור
המוציא (שבת דף פא: ושם) דדוקא קתני דבעי התם אבנים של בית
. טוי לי בר אווזא.
כמין שפוד לצלות בו
לב.)
לטלטלו ולתתו לחתול דמאתמול מוכן לאדם היה ולא לכלבים דקאמר
הכסא מהו להעלותן אחריו לגג וקא פשיט ליה דשריא ופריך
ביום טוב, ושדי מעיה
צלי. ואסיקנא והילכתא
לשונרא. אלמא מטלטל
יבישא שרי רטיבא אסור.
אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה: כיון דמסרחי. אם יניחם
מיתיבי ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו דדוקא משלפניו אבל
להו משום שונרא, ואע"ג
דרש רבא לא תכנס
לצורך מחר והיום לא היה צריך להם מאתמול דעתיה עלוייהו להשליכם
בכל החצר לא ואת אמרת דיכול להעלות לגג וי"ל דאה"נ דודאי
דהאידנא לא חזי לאדם,
אשה לבין העצים ליטול
מתני'
נוטל אדם קיסם משלפניו. ממה שלפניו
לחתול:
דוקא קאמר כדמשמע התם ואף על גב דקאמר כל מה שבחצר
דלאו אורח ארעא למיכלא
מהן עץ להכינו אוד,
ביום טוב, ומיהו מאתמול
שנמצאת עושה כלי.
בבית: לחצוץ בו שיניו. ליטול בשר החוצץ בין שניו בורגיי"ר
מוכן הוא היינו דוקא גבי אכילה משום דאדם קובע לו מקום
לאדם הוו קיימי (שבת
ואוד שנשבר ביו"ט אסור
בלע"ז. ומשלפניו לאו דוקא דלר"א אף מן החצר נמי דקאמר כל מה
לאכילתו והיה לו להכין אבל גבי אש לא שייך דפעמים שאינו
קמב:). כיון דמסרחי.
להסיק בו ביום, שמסיקין
שבחצר מוכן הוא ורישא לא אתא לאשמועינן אלא היתר טלטול
עושה מדורה ביו"ט וכן מחלק התם בין אבנים לקיסם:
מעייא אי מצנע ליה עד
בכלים ואין מסיקין
וחכמים
אורתא, מאתמול דעתיה
בשברי כלים. למימרא
אומרים מגבב משלפניו ומדליק. פרש"י דבתרתי
עצים אף שלא להסקה דאפלוג רבנן בה כדלקמן ט) בברייתא בגמרא
עלויה. לשונרא, ובין
דרבא כר"י סבירא ליה
והא דנקט משלפניו משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק
פליגי דאפילו להדליק דוקא משלפניו ולחצוץ
השמשות נמי מוכן לבהמה
באיסור שברי כלים, והא
אין לחצוץ לא: מגבב. קסמין דקין וקשין מן החצר ומדליק בהן:
שניו אפילו משלפניו לא דעצים לא נתנו אלא להסקה וקשה
הוה (שם קמג.). נוטל
רבא אמר לשמעיה טוי
אדם קיסם משלפניו.
לי בר אווזא ושדי
וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק. אבל מן החצר לא הואיל ודקין הן
לפירושו דחכמים סבירא להו דלא כהלכתא דפליגי בפלוגתא דרבי
קסמין המוטלין על גבי
מעיה לשונרא דלא כר'
וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי ודקאמרת נוטל קיסםי) לחצוץ
שמעון ורבי יהודה לכן נ"ל דטעמא דרבנן דלכך אסור לחצוץ
קרקע ולא אמרינן מוקצין
יהודה, דתנן ר' יהודה
נינהו (שבת פא:). לחצוץ
שניו (מאתמול) אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק
שניו גזירה משום שמא יקטום וכן מסיק נמי בגמרא:
אומר אם לא היתה
(ב)
בו שיניו. ליטול הבשר
נבלה מע"ש אסורה לפי
דלא נתנו [אלא] להסקה ובתרתי פליגי: ואין מוציאין את האור.
פטור שאינה מן המוכן. ודחינן
שבין השינים ולחצות
משום דמוליד: מן המים. נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאין נעורת
ביניהם (שם, ושם לחצות).
התם נמי מוכן הוא,
מגאוני לומברדיא"ה: מן העפר. קרקע קשה כשחופרים אותה
דכיון דמסרחי מאתמול
ומגיעים בזכוכית והיא בוערת כך שמעתי בפיוט יוצר שיסד אחד
כ)
הוה בדעתיה למשדינה
טייבלו"ש: אין מלבנין. באור. ובגמרא ל) מפרש טעמא: גמ'
רעפים.
מוציאה אור כעין
גרגישתא
שלנו ממקום
מחפורת שלה:
לשונרא. [מתני'] ר'
אוכלי אליעזר אומר נוטל אדם
קיסם לחצות בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק. וחכ"א מלפניו מגבב ומדליק.