לג:
המביא פרק
רביעי ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
פטור
אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מבעיא. פרש"י
אוכלי בהמה. כגון קש ועלי קנים אין בהם משום תקון כלי ומותר
מט א מיי' פי"א מהל'
א) [תוספתא שבת פ"ו],
ב) שבת קמו., ג) [וע"ע
שבת הלכה ח סמג
לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו: להניף. וונטליי"ר
תשובה גדולה חזרת להשיבני דאפי' פטור אבל אסור
❖
לאוין עה טוש"ע א"ח סי'
תוס' פסחים קב: ד"ה רב],
משום הבלא: ומוללו. בין אצבעותיו להוציא ריחו: ולא יקטמנו
קא קשיא לי כ"ש דחייב חטאת קא קשיא לי אבל לא קשיא כלל
שכב סעיף ד וסי' תקיט
להריח בו. שיהא מקום הקטימה לח וריחו נודף גזירה דלא ליתי
דהתם מיירי בקשין שאינן ראויין למאכל בהמה וקשה מאי מאריך
סעיף ד:
נ ב מיי' שם טוש"ע א"ח
בלשונו השתא פטור אבל אסור קא
לקוטמו לחצוץ בו שניו דהתם כלי
גליון הש"ס
סי' שכב סעיף ה:
קשיא לי לשני ליה לאלתר התם מיירי
משוי ליה ואיכא איסורא דאורייתא:
אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי
א
גמ' הוה מפשח. וכן
ג [מיי' שם הלכה ז]:
פטור. דאינו לשם כלי: חייב חטאת.
בקשין וע"ק דמשמע דבקשין מתסר
נא ד מיי' שם פכ"ג הל'
בלישנא דמתני' אילן
איתיביה רב כהנא לרב יהודה א) ב מטלטלין
ב סמג שם טוש"ע
שנפשח פ"ד מ"ו
לרב יהודה ובסמוך מתיר רב יהודה
בשבת ויש עצי בשמים שהן אוכלי
עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה
דשביעית: שם וחכ"א
או"ח סי' שיד סעיף א:
בהמה ואפ"ה חייב: א"ל. רב
אף להריח דאמר דמפשח ויהיב
נב ה מיי' פי"א שם הלכה
אחד זה ואחד זה. עיין
ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו ואם
אלותא וכו' ואר"ת דגרסי' כגרסא
יהודה השתא פטור אבל אסור קא
ז סמג שם טוש"ע א"ח
שבת דף קמו ע"ב רש"י
❖
קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא
ג
סי' שכב סעיף ד:
ד"ה שמא יקטום:
דר"ח דגריס א"ל וה"פ דרב יהודה
קשיא לי כלומר תשובה גדולה חזרת
נג ו טוש"ע שם סי' שיד
יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת א"ל השתא
משיב לרב כהנא פשיטא דהברייתא
להשיבני אם מצאת ברייתא אומרת
❖
סעיף א:
פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת
נשנית בטעות דהא הא דקאמר פטור
לחצוץ בו שניו פטור אבל אסור אף
הגהות מהר"ב
מבעיא אלא כי תניא ההיא בקשין קשין
אבל אסור קא קשיא לי דאדרבה
היא היתה תשובה לדברי שאני אומר
רנשבורג
רבינו חננאל
מותר לגמרי ואפי' לכתחלה א חייב
מותר לכתחלה וכל שכן שהבאת לי
בני מלילה נינהו חסורי מחסרא והכי קתני
א] תוס' ד"ה כי הוינן וכו'
וביו"ט ליכא נשמה יתירה.
חיוב חטאת אבל אינה תשובה דכי
חטאת מבעיא כ"ש דנשנית בטעות
אמר רב יהודה אוכלי
מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו בד"א
נ"ב עיין רשב"ם בפסחים
בהמה אין בהן משום
תניא ההיא בעצי בשמים קשין שאינן
כיון דקתני חייב חטאת וא"ל רב
ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו
דף קב ע"ב בד"ה ושמואל
תיקון. ומותבינן עליה
ראויין למאכל בהמה: קוטמו ומריח
כהנא לרב יהודה מצינן לשנויי לך
❖
אמר ינה"ק וכו' בסה"ד:
מטלטלין עצי בשמים
פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו
בו. ואפי' לכתחלה דהא אף לחצוץ
דהברייתא מיירי בקשין שאין ראויין
להריח ולהניף לחולה כו'.
ואם קטמו חייב חטאת תני חדא קוטמו
ופרקינן כי תניא ההיא
כלל למאכל בהמה ולכך זהו דלהריח
בו שניו שרי אלא אורחא דמילתא
בקשין. קשין בני מלילה
לעזי רש"י
ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו
פטור אבל אסור לחצוץ בו שניו חייב
נקט שאין דרך רכין לתקנן לחצוץ:
נינהו. ואוקימנא הכי
אמר רבי זירא אמר רב חסדא לא קשיא
מוללו ומריח בו, קוטמו
ונטליי"ר [וינטי"ר].
בקשין אמאי לא. להריח בו מי גזור
חטאת אבל לדידך קשה דבקשין נמי
ומריח בו, בד"א ברכין,
להניף באוויר. איישבריי"ר
קא אמרת דמותר להריח כדקאמר
רבנן כשאין מתכוין לכלי אטו מתכוין:
הא ברכין הא בקשין מתקיף לה רב אחא
אבל בקשין לא יקטמנו
[אישינבריי"ר]. לגזום,
והתנן שובר אדם חבית. מגופה שיש
מפשח ויהיב אלותא וכו' ומ"מ רב
ואם קטמו פטור אבל
לדלל. פליישי"ץ
בר יעקב בקשין אמאי לא מאי שנא מהא
אסור, לחצות בו שיניו לא
[פליישיי"ר]. לכופף.
יהודה לא הוה מודה ליה דרב יהודה
בה גרוגרות ואוכל ובלבד שלא
דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה
ב) ד
יקטמנו ואם קטמו חייב
דולויי"ר [דולידויר"א].
ס"ל דלחצוץ שניו פטור אבל אסור
יתכוין ליפות השבירה להיות לה לפה
חטאת. תני חדא קוטמו
מעצד (מעין גרזן). ש"ף.
גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי
שתהא עוד כלי: הוה מפשח.
ולהריח מותר אפי' לכתחלה אף על
ומריח בו, ואוקימנא
ריישינ"א
אשוח.
גב דקשין הן להריח מותר: ועוד הא רבא בר רב אדא ורבין בר רב
ברכין. ותניא אידך לא
[רישינ"א]. שרף-עץ.
איישבריי"ר בלע"ז כשמסעף בידו
כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח
יקטמנו ואוקימנא בקשין.
ברבשט"א. ברבסטרו (עיר
אדא דאמרי תרוייהו כי הוינן בי רב יהודה
ענפים מעץ גדול כמו ויפשחני (איכה
❖
ואקשינן בקשין אמאי לא,
בארגוניה שבספרד).
$ הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא אע"ג
לן כו'. ומיירי להריח כדמסיק
ג) עשה לי גדר בסעיפות בענפי
והא תנן שובר אדם חבית
לאכול ממנה גרוגרות
דחזיא לקתתא דנרגי וחציני לא קשיא הא
דסבר כרבנן דאמרו התם גבי לחצוץ
עצי היער סביבות דרכי כדי שלא
ובלבד שלא יתכוין
מוסף רש"י
שניו פטור אבל אסור ולהריח מותר
אצא כדרך שעושין בני היערים
ר"א הא רבנן דתניא ר"א אומר נוטל אדם
לעשותה כלי, ועוד הא
שובר אדם את החבית.
שקורין פליישי"ץ: הוה מפשח.
אפי' לכתחלה ולא גזרו שמא יקטום
רבה ורבין בני רב אדא
קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכ"א לא
מלאה גרוגרות, בסכין או
אמרי דרב יהודה הוה
לן מן התלושין: אלותא. מקלות
וא"ת למה נמנעו כשחל יו"ט במ"ש
יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא
בסייף, לאכול ממנה
מפשח ויהיב להו אלוותא
מלהריח בשמים משום שמא יקטום
גדולים כמו ולא באלה ולא ברומח
גרוגרות. דאין במקלקל
פישחי פישחי, פירוש עצי
יקטמנו ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח
שום איסור בשבת, ובלבד
במסכת שבת (דף סג.): ואע"ג
קציעות שמעשנין בהן,
והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא
שלא יתכוין לעשות
בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד
ואע"ג דהוו קשין וחזו
ה
דחזיא לקתתא דנרגי וחציני. שהיא
דרב יהודה דס"ל כרבנן וגם אין שייך
כלי. לנוקבה יפה בפתח
לקתתא דנגרי וחציני.
ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א וחכ"א
❖
קשה וראוי לעשות ממנו בית יד
לפרושי טעמא משום אש גיהנם
נאה (שבת קמו.).
ופרקינן אלא לא קשיא הא
$ אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות
דתני קוטמו רבנן, והא
לקרדום ולפסל שקורין דולויי"ר והוא
שמתחיל לשרוף ולהסריח ולכך
דתני לא יקטמנו ר'
היה שוברה להריח: לא יטול אלא
מברכינן בכל מ"ש דעלמא וכשחל
ר"א דקאמר התם חייב חטאת הכא פטור
אליעזר, דתניא ר' אליעזר
מוסף תוספות
מן האבוס של בהמה. דדבר הראוי
יו"ט במ"ש אז אין האש מתחיל
אומר נוטל אדם קיסם
אבל אסור רבנן דקא אמרי התם פטור אבל
משלפניו לחצות בו שיניו,
א. כ"ש דקתני חייב
לאכילה מוכן לכל צורך אבל עצים
לשרוף ולהסריח ולכך לא מברכינן
אסור הכא מותר לכתחלה ולית ליה לרבי
וחכ"א לא יטול אלא מן
חטאת דליכא מאן
הואיל ודרכן לדבר האסור כגון
דהא גם ביו"ט שובת דא"כ גם
האבוס של בהמה, ושוין
דלימא הכי, אלא ודאי
אליעזר הא דתנן שובר אדם את החבית
לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא
במוצאי יו"ט אמאי לא מברכינן
שלא יקטמנו בין ממה
ברייתא שבשתא היא
לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין
שנטל לפניו ובין מה
ולא תותבן מינה. רשב"א.
להסקה: שלא יקטמנו. אקיסם קאי:
אבשמים וגם אין לפרש דהא דמברכינן
שנטל מן האיבוס של
ב. ובמוצ"ש פוסקת
לעשות כלי אמר רב אשי כי תניא ההיא
אחד זה ואחד זה. אחד שבת ואחד
אבשמים במ"ש משום נפש יתירה
בהמה, ואם קטמו לחצות
כדאמרינן בפ"ב (לעיל
במוסתקי: ומגבב מן החצר: ת"ר מגבב
יום טוב: אינו אלא משום שבות.
שאבד ומריח הבשמים ומישב דעתו
בו שיניו ולפתוח בו דלת
טו.) והגוף נחלש.
ו
בשבת, בשוגג חייב
תר"פ. ג. הוא שמח
מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן
דקטימה תקון כלאחר יד הוא ולא
עליו וכשחל במ"ש אז אינו מפסיד
חטאת, ביום טוב במזיד
מחמת שמחת יו"ט
תקון מעליא הוא אלא א"כ מחתכו
נפש יתירה דביו"ט אית ליה נשמה
הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין
לוקה (מ)דברי ר' אליעזר.
ותענוג המועד ואינו
וממחקו בסכין. והשתא קא מהדר
יתירה דא"כ במוצאי יו"ט אמאי לא
וחכ"א אחד זה ואחד זה
מרגיש באיבוד יתירה.
ורבי שמעון מתיר במאי קא מפלגי מר
בין ביו"ט בין בשבת אינו
תוס' רי"ד פסחים קב: ד"ה
לתרוצי קושיא דלעיל הא דתני לעיל
מברכינן אבשמים ואי ליכא הני טעמי
סבר מחזי דקא מכניף למחר וליומא אחרינא
אלא משום שבות, ר'
שם אמר רב. ד. לבו נהנה
בקשין לא יקטמנו להריח ר' אליעזר
א"כ מ"ט דמברכינן אבשמים במ"ש
אליעזר דקתני התם קטמו
ונפשו מתרחבת כשרואה
ומ"ס קדרתו מוכחת עליו: אין מוציאין
לחצות בו שיניו ולפתוח
המאכלים
הטובים
דאמר בקוטם לכלי חייב חטאת הכא
וי"ל דלעולם טעמא דמברכי' אבשמים
את האור וכו': מ"ט משום דקא מוליד
בו דלת חייב חטאת, הכא
והתענוגים.
תר"פ.
גבי קוטם להריח פטור אבל אסור
במ"ש הוי משום נשמה יתירה ובי"ט
ב
לא יקטמנו לכתחילה
ה. דמחמת גריעותו לא
ביום טוב: ואין מלבנין את הרעפים:
ליכא נשמה יתירה א] וא"ת אמאי לא
גזירה שמא יקטמנו לכלי והא דרב
להריח בו, ואם קטמו
חיישינן שיתכוון לעשות
פטור אבל אסור, ורבנן
כלי. תוס' הרא"ש עירובין
מאי קא עביד אמר רבה בר בר חנה א"ר
מברכין אבשמים כשחל יו"ט להיות
יהודה דמפשח להריח כרבנן דאמרי
דאמרי אפילו קטמו
לד: ד"ה הכא.
במ"ש ג כיון דיש לו מאכלים חשובים
בקוטם לכלי פטור אבל אסור הכא
יוחנן הכא ברעפים
חדשים עסקינן מפני
לחצות בו שיניו ולפתוח
להריח מותר לכתחילה: ולית ליה
וטובים ד מישב דעתו ממילא בלא ריח
בו דלת אינו חייב אלא
שצריך
כי
משום שבות, הכא קוטמו
לרבי אליעזר כו'. והא הכא דכי
בשמים ג): תניא ההיא במוסתקי.
להריח בו לכתחילה.
מזופפת ורעועה פירש רש"י דלא חיישינן לתקון כלי דהואיל ורעועה
מתכוין לעשות כלי איכא חיובא דאורייתא וכי לא מתכוין
פירוש במוסתקי כמו
לא גזור רבנן לכתחילה: כי תניא ההיא. דמותר: במוסתקי.
הרבה יחוס עליה דשמא יקלקל החבית ועושה נקב לכל הפחות
קציעות מהודקין בתוך
החבית. פיסקא אין
שיוכל וה"ר יצחק פירש במסכת ערובין (דף לד: ושם בד"ה ואמאי) דכיון
חבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שקורין ש"ף
מוציאין אור לא מן
שהם מדובקים בזפת ואין החתיכות שלמות לא הוי שום תקון כלי:
שעושין הימנו זפת וקורין אותו ריישינ"א וריחו דומה לריח לבונה
ה
העצים ולא מן האבנים
ובלשון ערבי קורין
אותו
מוסתק"י ומדבקין בו קערות חרס
ולא מן העפר ולא מן
הכא
המים, מ"ט דמוליד
הנשברים כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד מן ברבשט"א
וכיון דרעועה היא
ליכא
למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי:
ביו"ט. ואין מלבנים
שצריך
הרעפים לצלות עליהן
בשר, ופירוש אין מצרפין
הקדירות באש, ואוקמה ר' יוחנן דמתכוין לבודקם אם מקבלין האור, כלומר אם נגמרה מלאכתן ולא יתבקעו.