לד:
המביא פרק
רביעי ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואומר
מכאן אני נוטל. מקשה בירושלמי מחלפא שטתייהו דב"ש
ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין
מחוסר אלא הזמנה.
סו א מיי' פ"ב מהל' י"ט
א) מעשרות פרק ד מ"ב,
ב) מעשרות פרק ג מ"א
הלכה ט:
וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם
לעיל קאמר לא יטול אא"כ נענע והכא קאמר דבאמירה
ח)
סז ב מיי' פ"ה מהל'
[לקמן לה:], ג) [תיבת עראי
מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין
בעלמא סגי דהא ר"א שמותי הוא א [א] וי"ל דלא קשה דלא מחלפא
ליתא במשנה], ד) [לקמן לה.
מעשר הלכה כא
רגילין לעשר קודם גמר מלאכה: ואומר מכאן אני נוטל למחר.
שטתייהו דמוקצה דבעלי חיים ט) עדיף ומחמירין טפי אבל קשה
שבת מג.], ה) [דף לה.],
[ש"ע י"ד סי' שלא סעי'
ו) [משפטים פרשה כ],
קיב]:
וסגי בהכי דיש ברירה: עד
דמחלפא שטתייהו דב"ה דלעיל קאמר
סח ג מיי' שם פרק ד
ז) [לעיל י.], ח) [דף י.],
שירשום. בסימן דאין ברירה:
דבאומר י) מכאן אני נוטל למחר סגי
ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל
ט) [עי' לעיל ב. תוד"ה דלמא
הלכה יא:
גמ'
תינוקות שטמנו תאנים. בשדה
והכא קאמר דבעי שירשום ב ויש לומר
סט ד מיי' פ"ג שם הלכה
במפרשי הש"ס], י) [זה וזה
למחר וחכמים אומרים אעד שירשום ויאמר
ג:
כצ"ל וכן אי' בירושלמי],
מכאן ועד כאן: גמ' תנן התם תינוקות
דשאני הכא דאקצייה בידים:
או בגנה לאכילת שבת ושכחו ולא
ע ה מיי' פכ"ג מהל' שבת
כ) [שטמנו לאכול בשבת
א) ב
תינוקות שטמנו וכו'. ואע"ג
עשרו כו' לא יאכלו. ואף על גב דקי"ל
כצ"ל], ל) יש מוחקין תיבת
הלכה טו ופכ"ה הלכה
שטמנו תאנים מערב שבת ושכחו ולא
❖
אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו
שיכולין לאכול אכילת
כה:
כך וי"ג שצ"ל שהניחם שם
עשרו למוצאי שבת לא יאכלו אלא אם כן
כך ר"ל תחלה כשהניחם היה
אכילת עראי עד שיראה פני הבית
עראי עד שיראו פני הבית או פני
ע"מ שמה שירצו לאכול לא
עשרו ותנן נמי ב) ג המעביר תאנים בחצרו
או פני החצר בב"מ בהשוכר את
החצר מ"מ אכילת שבת חשובה ועראי
❖
יהא מוקצה, מ) רש"ל,
רבינו חננאל
לקצות בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי
שלו קבע וכיון שטמנו בשבת לאכול
הפועלים (דף פח.) אכילת שבת
כ)
ג)
בעא מיניה רבא מרב
ופטורים בעא מניה רבא מרב נחמן שבת מהו
הוקבעו אע"פ שעבר שבת ונקט
חשובה ועראי שלה הרי הוא קבע
נחמן, דבר שלא נגמרה
תורה אור השלם
תינוקות לרבותא אע"פ שאין להם
והרי הוטמנו לאכילת שבת והוקבעו.
שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה
[מלאכתו] ועדיין פגין
1. אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת
והאי דנקט תינוקות רבותא היא
מחשבה גרידא מעשה יש להם:
הן ולא נתחייבו במעשר,
מלאכתו מי אמרינן כיון דכתיב וקראת
ג
1
בניו ובני ביתו אוכלין אכילת
כדתנן מאימתי הפירות
רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם
דאשמעינן דיש להם מחשבה ע"י
לשבת עונג קבעה ואפילו בדבר שלא נגמרה
חייבין במעשר, התאנים
קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג
עראי. פי' בירושלמי דוקא
מעשה המוכיח וכדאמרינן בהכל שוחטין
משיבחילו כו', ונכנסה
ד
לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ
מלאכתו או דלמא בדבר שנגמרה מלאכתו
בניו אבל איהו גופי' אקבעינהו דגלה
(חולין דף יג.) ותאנים דבר שנגמרה
השבת ונכנסה לענגה לכל
מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא
בדעתו להניחם שם ל) כך: קבעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעה
דבר הראוי לו בשבת,
חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:
מלאכתן הוא אא"כ חשב עליהן
❖
ואפילו אילו הפגין וכיוצא
ישעיהו נח יג
הא
א"ל שבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו
בשאר שני שבוע לא. דשבת
לקציעות או לגרוגרות ושמעינן מינה
בהן, וכגון הקישואין
בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו א"ל ואימא
קודם שיפקסו, והאבטיחין
אקבעינהו וכללא דשמעתין כל
בדבר שנגמרה מלאכתו שבת קובעת
קודם שישלקו, אע"פ
הגהות הב"ח
היכא דר"ל שקובע קובע בלא ראיית
למעשר בלא ראיית פני הבית ובדבר
שבת דומיא דחצר מה חצר אינה קובעת
שלא נתחייבו למעשר,
פני הבית כמו אם הכניסן דרך
שלא נגמרה מלאכתו לא שמעינן
(א) תוס' ד"ה אי הכי וכו'
כיון דלעניין עונג אוכל
אלא בדבר שנגמרה מלאכתו $ אף דשבת לא
אם כנסן לאוצר למר צריך
הן, כמו שנגמרה מלאכתן
אי קבעה אי לא קבעה: ותנן
מ) (שערים) [דרך גגות וקרפיפות]:
תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו א"ל
שירשום ולמר סגי לומר
אי הכי מאי אריא שבת אפי' בחול
לענין מעשר דמי, וחייב
המעביר תאנים. השוטח תאנים
וכו' בפלוגתא דב"ה:
לעשר, או לא. א"ל שבת
לימוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת
נמי. אי הכי דטעמא משום
בחצרו: לקצות. ליבשן לעשות מהן
(ב) ד"ה הא וכו' המעורב
קובעת כי האי גוונא
בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר
❖
בו ואם בא:
וחייב לעשר. ואקשינן
דקבעי' בדבורו אפילו בחול נמי וכ"ת
קציעות ולאחר שנעשו קציעות דורסן
עליה שבת קובעת וחצר
שלא נגמרה מלאכתו אמר מר זוטרא בריה
בעגול: בניו ובני ביתו אוכלין מהן
משום דאצטריך לאשמועינן הכנה
קובעת, כשם שהחצר
דרב נחמן אף אנן נמי תנינא ועוד אמר רבי
עראי ופטורין. מלעשר דאין חצר
ומכאן אני נוטל לפיכך נקט שבת
אינה קובעת אלא בדבר
גליון הש"ס
שנגמרה מלאכתו, דתנן
אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת
והא מתני' קמשמע לן תרתי דדבורו
קובעת בראיית פנים אלא בדבר
גמ' אף שבת לא תקבע.
במעשרות פרק ג' המעביר
קובע ואשמועינן דין הכנה דא"כ
שנגמרה מלאכתו. ומבעיא ליה לרבא
❖
בשביעית וכו' טעמא דשביעית דלאו
עיין פסחים דף קה ע"א:
תאינים בחצירו לקצות
לשמעינן בחול דבורו קובע דהוי
שבת מי הוה כחצר או עדיפא מיניה:
בניו ובני הביתו אוכלין
בר עשורי הוא הא בשאר שני שבוע הכי
מהן עראי ופטורין, כך
מהו שתקבע מוקצה למעשר. מוקצה
רבותא טפי ופלוגתא דהכנה לשמעינן
נמי דאסור מ"ט לאו משום דשבת קבעה
שבת לא תקבע אלא בדבר
הגהות הגר"א
היינו לא נגמרה מלאכתו: בדבר שלא
במקום אחר בפירות מתוקנים אם
שנגמרה מלאכתו. אמר
לא שאני התם כיון דאמר מכאן אני אוכל
[א] תוס' ד"ה ואומר כו'
נגמרה מלאכתו. לישנא יתירא הוא
(לך) [ליה] תלמוד ערוך
כנסן לאוצר בצריך שירשום ולומר
(א)
למחר קבע ליה עלויה אי הכי מאי אריא
שמותי הוא ומשני דמוקצה
הוא בידינו ששבת קובעת
סגי לומר מכאן אני נוטל משמע
והוא פי' של מוקצה ונכתב בספרים:
דב"ח עדיף ומחמירין טפי
את המוקצה למעשר
שבת אפילו בחול נמי הא קמ"ל דטבל מוכן
כיון דכתיב וקראת לשבת עונג. כיון
מדנקט שבת לענין טבל דשבת קובע
ד)
ומקש' דמיחלפי שיטתייהו
ואפילו בדבר שלא נגמרה
דב"ה דלעיל קאמרי באומר
הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן
מלאכתו. ואמרינן אף
בטבל בשאר ימי שבוע א"נ ה"פ
דאקרי אכילה דידיה עונג קבעה
ה
זה וזה אני נוטל למחר סגי
[אנן] נמי תנינא, ועוד
לשמעינן בחול דדבורו קובע ובהכנה
שאין בה עוד שם עראי אלא שם
והלא
והכא קאמר דבעי שירשום
א"ר אליעזר עומד אדם
קבע: שבת קובעת. אם יחדה לשבת
לפלגו פלוגתא דב"ה וב"ש גבי
ומשני דשאני הכא דאקצי'
על המוקצה ערב שבת
בידים כצ"ל ונ"ב ואף שי"ל
כו', ודייקינן מדקתני
גוזלות כדאיתא לעיל ולא נהירא כדפרישית לעיל דלא שייך פלוגתייהו
אסורה אף למוצאי שבת ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל
דהוא הוא הלשון לפי דברי
בשביעית, ש"מ משום
הא
בבעלי חיים: קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל כו'. לכך נקטינהו
שאכילתה לעולם קבע היא קרויה אבל למוצאי שבת מותר כדלקמן ה):
רבא שם (דף י) מ"מ אין
דלאו בת עשורי היא,
על המוקצה. וסתמיה לא נגמרה מלאכתו עד עתה: שביעית
לענין שבת דאגב אורחיה דהכנת שבת אשמועינן חדוש אחר
משמעות הלשון דבעי
ולפיכך שרי למיכל מיניה
❖
שירשום:
אפילו בשבת, הא בשאר
לאו בר עשורי היא. נפקא לן במכילת' ו) מואכלו אביוני עמך ויתרם
דהיכא דהזמינו לשבת דאינו אסור אלא משום מעשר המעורב (ב) ואם
שני שבועי אסור לאכול
בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרינן הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו
תאכל חית השדה (שמות כג) מה חיה אוכלת שלא במעושר אף אדם אוכל
בשבת עד שיעשר משום
שלא במעושר: הכי נמי דאסור. לאכול למחר משום מעשר: מאי
נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן
דשבת קבעה. ופרקינן
מוסף רש"י
לאו משום דשבת קבעה,
טעמא. בשאר שני שבוע לא הא בשאר שני שביעית לא קבע
והכי דייק ליה מדתני עומד אדם על המוקצה וכו' משמע הא בשאר
כיון דכתיב וקראת
אלא משום דפירש ואמר
שני שבוע לא יעמוד לכתחלה הא אם עבר ותקנו מתוקן אבל אי
למעשר בלא ראיית פני הבית ואפי' בבית אינו נקבע אלא בכניסתו
לשבת עונג קבעה.
מיכן אני אוכל למחר,
דשבת עונג איקרי מכל
ס"ל לתנא דמשום איסור מוקצה לא תקנו כשעבר ותקנו הכי הל"ל
דרך שערים כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) וזה
אמירתו היא שקבעתו,
שהוא הוי עונג (שבת לד.)
דגלי דעתיה דגמרה בהכי
העומד על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר הרי
כשנכנס לא נקבע דהא לא נגמרה מלאכתו ואמר לעיל דאין חצר
ואפילו אכילת ארעי דשבת
כמה שהוא עכשיו היא
הוא מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מן המוכן:
קובעת אלא בדנגמר ובית וחצר שוין כדאמרי' התם בהשוכר ואמאי
חשובה קבע למעשר
גמר מלאכתו. והאי אפילו
(פסחים קה.). דטבל מוכן
בחול אמירתו קובעתו
נקט מתניתין שביעית למיסר שאר שנים לאו משום קביעות דשבת:
והלא
הוא אצל שבת. שאין בו
למעשר, ואמאי לא תני
שאני התם כו'. דאיהו אחשבה בדבורו שקראה אכילה: אי הכי. דטעמיה משום דבוריה הוא: מאי אריא שבת. מאי אריא דאשמעינן
מוקצה אלא איסורו ואם
בחול אלא בע"ש, קמ"ל
הך בשבת לשמעינן בחול ובסדר זרעים והכא ליפלגו בהכנה דגוזלות כדאפלגו ב"ש וב"ה בברירה ז): הא קמ"ל דטבל מוכן הוא כו'.
בא אדם ועבר על דברי
דטבל מוכן הוא אצל
חכמים שאסור לתרום
שבת, שאם עבר ותיקנו
להכי נקט גבי שבת לאשמועינן מלתא אחריתי אגב אורחיה דאצטריך לאפלוגי בהכנה תנא נמי הא בהדיה דבשאר שני שבוע אינו אסור
בשבת ותיקנו מתוקן
מתוקן, ולא מיבעיא
משהזמינן אלא משום מעשר בלבד אבל הכנה איתא שאם בא אדם אחד ועבר ותקנו מתוקן ומותר לאכול ולא אמרינן לא מהניא ליה הזמנה
ומותר לטלטלו ולאוכלו
בשביעית דלאו בת עשורי
❖
כל זמן שלא נתקן דהא מוקצה מחמת איסור טבל הוא ואסחיה מדעתיה קמ"ל כיון דהגבהת תרומה ומעשר מדאורייתא בשבת שרי אין זה
(שבת מג.).
היא שרי, אלא אפילו
בשאר שני שבועי אם
מוקצה מחמת איסור והכי שמעינן ליה ממתניתין מדקתני עומד אדם על המוקצה לכתחלה בשביעית ולא מצי למידק מינה איסור בשאר
אמר במוקצה מיכן אני
שני שבוע אלא הכי קאמר הא בשאר שני שבוע לא יעמוד ויאמר כן דקבע ליה בדבוריה ומחייב במעשר ולמחר אכיל ליה בטבליה דאי ס"ל
אוכל למחר, מוכן הוא
מוסף תוספות
לתנא דאיסור מוקצה נמי לא פקע מיניה הכי הוה ליה למתני העומד על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר הרי זה
וחייב במעשר, ואם עבר
ותיקנו מותר לאכול ממנו
א. (כדאי' שבת קל, ב),
מן המוכן ודייקינן מיניה הא בשאר
שני שבוע אינו מוכן אי נמי עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר
בשבת.
פירוש, מתלמידי בית
והרי זה מן המוכן ודייקינן מינה הא
בשאר שני שבוע אינו מוכן אבל השתא לא שמעינן מדיוקא דנתסר משום מוקצה אלא משום מעשר:
שמאי. תר"פ. ב. ואין
נראה דפליגי אבית הלל.
והלא
תר"פ. ג. יש להם מחשבה
מתוך מעשה המוכיח כדאמרינן בפרק הכל שוחטין (חולין י"ג א') ומתוך מעשיהם נכרת מחשבתן. רשב"א. ד. (מעשרות פ"ג ה"א). ועי' בחי' הרא"ה בד"ה ותנן נמי.