המביא
פרק
רביעי ביצה
לה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והלא
מותרו חוזר. ולרבי אליעזר אפי' נטל הרבה מן הטבל
והלא מותרו חוזר. היכי מצית למימר דקביעותא משום דבורא הוא
עא א מיי' פ"ה מהל'
א) מעשרות פ"ד מ"ג,
ב) [תיבת עשרה לית'
מעשר הל' יח:
והלא אפי' נוטל הרבה מן הטבל בחול ונותן לפניו דמחזי דקביע ליה
בחול לא הוי קביעות כדמוכח בסמוך בדבר הראוי
עב ב מיי' שם פ"ג הלכה
במשנה], ג) מעשרות פ"ב
באכילה מרובה אם דבר הראוי להחזיר המותר אחר אכילתו
להחזיר מותר וכל שכן דדבורו אינו קובע:
מ"ד, ד) [לעיל לד: וש"נ],
ד:
רישא
במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר. וא"ת
למקום שנטלו משם הא שמעינן ליה
לרבי אליעזר דאמר לא קבע
עג ג מיי' פ"ד שם הלכה
ה) תרומות פ"ח מ"ג, ו) [לא
יגמור מתניתין רבי נתן
יז [טוש"ע י"ד סי'
בנטילה קמייתא וכל שכן בדבורא בלא
והרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל
דתניא ר' נתן אומר כו' כצ"ל
שלא סעי' צב]:
מעשה לא מקבע: מעטן. כלי גדול
מהן וי"ל דלא טמא אלא מקום מגעו
והלא מותרו חוזר ושמעינן ליה לרבי אליעזר
עד ד מיי' פ"ה שם הלכה
מהר"מ], ז) תוספתא
שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו
ויכול לסלקו מלמעלה שלא יגע
דמעשרות פ"ג [ושם איתא
(כב) [כ כג טוש"ע
דאמר כל היכא דמותרו חוזר לא קבע דתנןא)
המעביר ע"ש], ח) [לקציעות
יו"ד סימן שלא סעיף
ויתבשל שמנן בתוכן ויהא נוח
באחרים ומ"מ אינו ראוי להחזיר
הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת
הגר"א], ט) [דף לד:],
א
קיד]:
להוציאו בבית הבד: טובל אחת אחת
המותר לפי שמתערבים הטהורים
עה ה מיי' פ"ג שם הלכה
י) [ע"ב], כ) דלעולם אפי'
במלח ואוכל ואם טבל ונתן לפניו ב) עשרה
❖
במלח ואוכל. בלא מעשר ולא
עם הטמאים כך פ"ה אי נמי כגון
מותרו חוזר קובע כצ"ל,
ג [טוש"ע י"ד סימן
חייב ר"א אומר מן המעטן טהור חייב מן
❖
שלא סעיף פג]:
שנטלו בפשוטי כלי עץ או שנתן לו
אמרינן טבולן במלח משוי ליה קבע
חברו: והלא הן מוחזרין
המעטן טמא פטור מפני שהוא מחזיר את
הואיל ואחת אחת אוכלן מיד: מן
הגהות הב"ח
המותר והוינן בה מאי שנא רישא ומאי
ועומדין. דלא נטלן אלא בדבורא
המעטן טהור חייב. לעשר שאין
רבינו חננאל
(א) גמ' ולא כשאמר יגמור
שנא סיפא וא"ר אבהו רישא במעטן טהור
ראוי להחזיר מותרו כדמוקי לה
בעלמא ואין לך חזרה גדולה מזו
כצ"ל ותיבות ר' אליעזר
ואקשינן אמאי מחייב ר'
לקמיה בגברא טמא שנטמא במגעו
דאפי' בראוי להחזיר לא מקבע כ"ש
וגברא טמא דלא מצי מהדר ליה סיפא
נמחק: (ב) תוס' ד"ה ולא
אליעזר בדבר שלא נגמרה
כשאמר ר' אליעזר יגמור
וכשמחזירן מתערבין הטמאים עם
בלא נטל כלל:
מלאכתו, והלא מה
במעטן טמא וגברא טמא דמצי מהדר ליה
אלא אמר רב שימי וכו'. ודאי לר'
בשבת יגמור אלא כו' וא"ת
שישאר מכדי אכילתו
הטהורים ומטמא השמן וכיון דאין
מתניתין נמי במוקצה טהור וגברא טמא
כצ"ל: (ג) ד"ה אחד שבת
מחזירו אצל העיקר
ראוי להחזיר מותרן ודאי כי
אליעזר קובע שבת אפילו
וכו' אינו קובע אלא כצ"ל
שנטלו ממנו עד שתגמר
דלא מצי מהדר ליה והלא מוחזרין ועומדין
ותיבות אינו קובע נמחק:
שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל
בלא נגמרה מלאכתו כמו גבי תרומה
מלאכת הכל כאחת,
הן אלא אמר רב שימי בר אשי ר"א קא
ושמעינן ליה לר' אליעזר
לכולהו שקלינהו ושוייה אכילת קבע:
אבל לרבנן דמתירין גבי תרומה לא
דכי האי גוונא לא קבע,
אמרת רבי אליעזר לטעמיה דאמר תרומה
מן המעטן טמא פטור. מפני שראוי
ידעינן גבי שבת:
דתנן במעשרות פרק ד',
תא
קבעה וכ"ש שבת דתנן פירות שתרמן עד
הנוטל זיתים מן המעטן
שמע מסיפא. דלא פליגי
להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא
ג)
טמא פטור מפני שמחזיר
ברישא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי
רבנן אלא דוקא בברירה:
שלא נגמרה מלאכתן ר"א אוסר לאכול
את המותר. ואוקימנא
[שאני התם כיון דאמר מכאן].
מותר שקל: מאי שנא רישא. דאין
לרישא במעטן טהור
מהן עראי וחכמים מתירין ת"ש מסיפא
ב
וגברא טמא, דלא מצי
יכול להחזיר משום דמעטן טהור
והכא לא שייך למפרך והלא
וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן
לאהדורי מה שישאר לו
והא אפשר להיות גם אם האדם
מותרו חוזר דלרבנן לית להו הך
מן הזיתים, וסיפא במעטן
טעמא דע"ש בשביעית דלאו בר עשורי
טהור: וא"ר אבהו. כולה בגברא
סברא כ) דלעולם מותרו קובע:
טמא וגברא טמא, דאכיל
הוא הא בשאר שני שבוע דבני עשורי
רבי
מאי דאכיל ומאי דאשתייר
(ב) אליעזר אומר יגמור בשבת
טמא מתוקמא רישא דמעטן טהור
ליה מן זיתיא מהדר להו
נינהו אסורים מ"ט לאו משום דשבת קבעה
אלא כו'. וא"ת מ"ש
לא מצי למהדר. וא"ת הרי נטמאו
למעטן ולפיכך פטור.
לא שאני התם כיון דאמר מכאן ועד כאן אני
זיתי המעטן כשנטל מהן לא טמא
מתינוקות שטמנו דלמוצאי שבת לא
ופרקינן מתניתין נמי
במעטן טהור וגברא טמא.
אוכל למחר קבע ליה אי הכי מאי אריא
אלא מקום מגעו ויכול לסלקן משם:
יאכלו ויש לומר דהתם יחדום לאכילת
ואקשינן והלא מתניתין
ה"ג רישא במעטן טהור וגברא טמא
שבת אבל הכא לא יחדום לשבת כפי'
שבת אפילו בחול נמי הא קמ"ל דטבל
מוחזרין ועומדין הן,
ד)
דלא מצי למהדר סיפא בגברא טמא
רש"י אי נמי דהתם מיירי בתאנים
כלומר עדיין לא נגע בהן
מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו
כלל, אלא דיבור בלבד
ומעטן טמא דמצי למהדר: ומשנינן
דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי
מתוקן ורמינהי ה) היה אוכל באשכול ונכנס
אמר מיכן אני נוטל למחר.
מתני' נמי. דקבע בדבוריה במוקצה
באשכול שלא נגמרה מלאכתו:
אמר רב שימי בר אשי ר'
מגנה לחצר ר"א אומר יגמור רבי יהושע
אחד שבת אינו קובע וכו' אינו
אליעזר לטעמיה דאמר
טהור וגברא טמא עסקינן דלא מצי
(ג)
אומר לא יגמור חשכה בלילי שבת ר"א
אפילו תרומה קובעת, וכל
ג
קובע אלא בדבר שנגמרה
למהדר מותרו: ופרכינן והלא
שכן כשיאמר מיכן אני
אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור התם
מלאכתו. ואם תאמר מאי נפקא
מוחזרין ועומדין. והלא לא נטלן
ד
ו)
אוכל למחר, דתנן
כדקתני טעמא ר' נתן אומר לא כשאמר ר"א
במעשרות פרק ב', פירות
אלא דבורא בעלמא הוא וכיון דכי
מינה כיון דאינו קובע אלא בדבר
שתרמן עד שלא נגמרה
נטלן ואפשר בחזרה מהניא ליה חזרה
שנגמרה מלאכתו וי"ל דנפקא מינה
יגמור בחצר יגמור אלא יוצא חוץ לחצר ויגמור
מלאכתן ר' אליעזר אוסר
ולא מקבע כי לא אפשר בחזרה נמי
דקובע אפי' קודם ראיית פני הבית:
לאכול מהן עראי וחכמים
ולא כשאמר (א) ר"א יגמור בשבת יגמור אלא
שבת לאפוקי מדהלל. ובדין
מתירין. ת"ש מסיפא
ולא נטלן אלא דבורא בעלמא אין לך
ממתין למוצאי שבת ויגמור כי אתא רבין א"ר
וחכ"א עד שירשום ויאמר
חזרה כזו דאפילו משקל נמי לא
הוא דהו"מ למנקט לאפוקי
כו'. כענין הראשון
יוחנן ה אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר
שקלינהו: ה"ג אלא אמר רב שימי
מדרבי אליעזר דאמר קובע אפי'
ופשוטה היא. הנה
ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר
העמדנו טעמא דר'
בר אשי כו'. אלא לעולם שבת הוא
בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומשום
אליעזר משום דאמר מיכן
שנגמרה מלאכתן שבת לאפוקי מדהלל דתניא
דקבעה במתני' וכי מסלקת ליה למר
הכי לא נקטיה משום דלאו רבותא
אני אוכל למחר קבעה לה
המעמר פירות ממקום למקום לקצור וקדש
זוטרא מסייעתיה דלא לסייעיה לאבוה
הוא דבלאו הכי אין הלכה כמותו
שבת עילווה. ורמי דר'
ז)
ח)
אליעזר אדר' אליעזר,
ממתני' הכי תסלקיה: ר"א קא
עליהן היום א"ר יהודה הלל לעצמו אוסר
דשמותי הוא ומ"מ קאמר בסמוך
דתנן בתרומות פרק ח',
אמרת. מניה מייתית סייעתא דשבת
תרומה לאפוקי מדרבי אליעזר דלא
חצר
היה אוכל באשכול ונכנס
קבעה אף בשלא נגמרה מלאכתן: ר"א לטעמיה דאמר תרומה
אשכח תנא דאמר תרומה
קובעת במעשר בדבר שלא נגמרה
מגינה לחצר, ר' אליעזר
אומר יגמור, ר' יהושע
קובעת. דבר שלא נגמרה מלאכתו שאם הגביה תרומתו נאסר לאכילת
מלאכתו
אלא רבי אליעזר:
אומר לא יגמור. חשכה
עראי עד שיפריש שאר מעשרות: וכ"ש שבת. דחשיבא אכילתה.
הדרן
עלך המביא
בלילי שבת ר' אליעזר
אומר יגמור כו'. הנה כיון
אבל רבנן אימא לך כי היכי דפליגי בתרומה פליגי בשבת: ת"ש
שהיה אוכל באשכול
מסיפא. דלא אפלוג רבנן עליה אלא לענין ברירה אבל מודו ליה
מערב שבת וחשכה בלילי
דדוקא ע"ש בשביעית הא בשאר שני שבוע אסור משום מעשר: דטבל מוכן הוא כו'. כדפרי'. והכא לא מצי למפרך והרי מותרו חוזר כדפריך
שבת, כאילו אמר מיכן
אני נוטל, כיון שתופס
לעיל אליבא דר"א משום דרבנן שמעינן להו דאפילו מותרו חוזר דחיילא עליה קביעותא הלכך איכא למתלי טעמייהו דרבנן במתני' נמי
בידו האוכל ואוכל, וא"ר
משום דאיהו קבעיה ולא משום שבת: ורמינהי. דר"א אדרבי אליעזר: היה אוכל באשכול. וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם
אליעזר יגמור ולא קבעה
ענבים לדריכה קיימי: ונכנס מגנה. שלקטם משם ובא לו לחצר: ר"א אומר יגמור. אם רצה לגמור בחצר יגמור אכילתו דאין חצר
שבת. ומשנינן התם כדתני
ר' נתן בירושלמי א) , דתני
קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו: רבי יהושע אומר לא יגמור. קסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו: הכי גרסינן חשכה לילי
ר' נתן לא שאמר ר'
שבת רבי אליעזר אומר יגמור. אם רצה לגמור כי היכי דאמר בחצר אמר בשבת יגמור אכילתו דאין שבת קובעת דבר
אליעזר משום שהתחיל
שלא נגמרה מלאכתו ומתניתין אוקימנא טעמא דר"א דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה דמשום דבוריה לא מצינא למימר
באשכול בהיתר יגמור,
אלא שר' אליעזר אומר
דהא לרבי אליעזר מותרו חוזר: הכי גרסינן רבי נתן אומר לא כשאמר רבי אליעזר יגמור בחצר יגמור אלא יצא חוץ
ימתין עד מוצאי שבת
לחצר ויגמור ולא כשאמר יגמור בשבת יגמור אלא ימתין כו'. ותרוייהו אדרבי אליעזר קאי דאית ליה לרבי אליעזר שבת
ויגמור, ש"מ אבל בשבת
קבעה ומיהו למוצאי שבת יגמור דלא דמיא לתינוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למוצאי שבת לא יאכלו דהתם לאכילת
לא, משום דקבעה לה
ט)
שבת כי האי גוונא. א"ר
שבת יחדום הלכך קבעה עלייהו אבל זו לא יחדה
לשבת. יש ספרים שהיא כתובה בהם בשבוש וכן גרסינן לה במשנה
יוחנן אחד שבת ואחד
איתמר: ואחד מקח. אם מכרן לחבירו קודם גמר מלאכה לא אמרינן
דמסכת מעשרות דרבי נתן בתוספתא דמעשרות הכי
חצר ואחד תרומה ואחד
אחשבינהו בהכי ואצטריכא ליה לרבי יוחנן לאשמועינן משום דאיכא למאן דאמר קבעה כדלקמן : שבת. איצטריך לרבי יוחנן
מקח, כולן אין קובעין
י)
אלא בדבר שנגמרה
למימר: לאפוקי מדהלל. דלית הלכתא כותיה אלא כרבנן
דפליגי עליה: הלל לעצמו. הלל לבדו אוסר משמע דכל דורו חלוקין עליו:
מלאכתו. שבת לאפוקי
חצר מהלל, דתניא המעביר
פירות ממקום למקום
וקדש עליהן היום א"ר
יהודה הלל עצמו אוסר,
ומדקאמר וקדש עליהן היום, שמע מינה דדבר שלא נגמרה מלאכתו [הוא], דאם נגמרה מלאכתו מאי איריא קדשה שבת אפילו בחול נגמרה מלאכתו אסור.
א) שם בפ"ח הלכה ב' והוא תוספתא דתרומות פ"ז.