לו:
משילין פרק
חמישי ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה. פ"ה ובלבד שלא יכסה
מהו דתימא דבר שבמינו נצוד. שדרך לצוד את בני מינו כגון חיה ועוף
יז א מיי' פכ"ה מהל'
א) [שבת קו: קז:], ב) לעיל
כא: [שבת קמג.], ג) [שבת
שבת הלכה כד סמג
אסור אבל האי דאין במינו נצוד שרי קמ"ל: רב אשי אמר. לעולם
בו כל החלונות דלר' יהודה אסור ולר' שמעון מותר וגם
קכא:], ד) לעיל ל. שבת
לאוין עה טוש"ע א"ח
מעיקרא כי בעי לאוקומי כר' שמעון משמע ליה דבכל ענין מיירי
כדשנינן מעיקרא דאיכא דבש למאכל אדם ודקשיא לך בימות הגשמים
קמח:, ה) פסחים סו: [שבת
סימן שלח סעיף ח וסימן
אפילו לעשות כעין מצודה לסתום כל החלונות ותימה דהא מודה ר"ש
מי איכא דבש לא קשיא דמי קתני ימות החמה וימות הגשמים:
קכד. קמח:], ו) [עיין
תקכא סעיף ג:
ב [טוש"ע א"ח סימן שח
תוספות חגיגה ח. ד"ה
שופך. לחוץ: ושונה. יחזירנו למקומו
בפסיק רישיה ולא ימות והכא ודאי
אלא אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה
משום], ז) שבת ס: קכד.
סעיף לז]:
תחת הדלף: ואינו נמנע. מלשנות כל
הן נצודות ופירש הר"ר משה מאייבר"א
יח ג מיי' פכ"ו שם הלכה
קלז: מגילה ז: לעיל כח.
פשיטא מהו דתימא א) במינו נצוד אסור שלא
היום אם צריך לכך: בי רחיא
דלר"ש נמי מיירי שיש חור קטן בכוורת
יג טוש"ע א"ח סימן
תוספתא דמגילה פ"א,
במינו נצוד מותר קמ"ל רב אשי אמר מי קתני
ח) [עיין תוספות חגיגה יז:
שח סעיף לד וסימן תקיח
דאביי דלוף. הדלף היה נופל על
אך אינו נראה וא"כ לא הוי פסיק
ד"ה דכתיב], ט) [עירובין
סעיף ה:
בימות החמה ובימות הגשמים בחמה מפני
רישיה ולא ימות ולר"ש מותר ורבי
הרחים שלו והיו עשוין בטיט ונמוחים
יט ד טוש"ע שם סימן שח
לה: סוטה ל:], י) [עיין
יהודה דאסר אפילו דבר שאינו מתכוין
מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים
החמה ובגשמים מפני הגשמים קתני ביומי
סעיף לה:
תוספות לעיל ל. ד"ה תנן],
כ ה טוש"ע שם סעיף
כ) רש"ל מ"ז, ל) דלית בה
הצריכים לתת תחת הדלף: זיל עייליה
בעי חור גדול שיהא נראה לדבורים
ניסן וביומי תשרי דאיכא חמה ואיכא גשמים
לד:
פירי ולא וי"ל. כצ"ל,
לפוריך להתם. לבית שהוא שם דלהוי
לצאת מן הכוורת:
כא ו מיי' פ"א מהל'
מ) [כלים פ"ב מ"ג],
ואיכא דבש: ונותנין כלי תחת הדלף בשבת:
שופך
ושונה. למה דס"ד דאיירי
נ) [כנס כצ"ל], ס) [ועי'
כגרף של רעי שיהו מאוסים הרחים
יו"ט הלכה יז:
תנא אם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו
כב ז מיי' פכ"א מהל'
א
תוספות לעיל יז. ד"ה מ"ט
לעיל בדלף שאינו ראוי לו
לך להיות לפני מטתך ואתה מותר
ותוספות עירובין עא. ד"ה
שבת הלכה ו סמג
נמנע בי רחיא דאביי דלוף אתא לקמיה
קשה היכי מטלטל ליה הא הוה ליה
לטלטלן ולהוציאן לחוץ כדאמר לקמן
ומקני ותוספות גיטין עז:
לאוין סה טוש"ע א"ח
א
דרבה אמר ליה זיל עייליה לפוריך להתם
ד"ה ותיזיל ותוספות ב"ב
סימן שלו סעיף א וסימן
דגרף של רעי מותר להוציאו לאשפה:
ככלכלה והאבן בתוכה דאמר בסוף
❖
קנו: ד"ה קונין],
תקכד סעיף א:
דלהוי כגרף של רעי ואפקיה יתיב אביי וקא
וכי עושין גרף של רעי לכתחלה.
כירה (שבת דף מז. ושם) דלית בה
ב
כג ח מיי' שם הלכה ט
קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחלה
ל) פירי וי"ל דשרי משום ב דהוי כגרף
וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס
ב)
סמג שם טוש"ע א"ח
סימן שלט סעיף א וסימן
לו כדי שיוציאנו: תיתי לי דעברי
של רעי וכן משמע מדמייתי ליה הכא:
אדהכי נפל בי רחיא דאביי אמר תיתי לי
גליון הש"ס
תיתי לי דעברי אדמר. אע"ג
תקכד שם:
אדמר. תבואני זאת בשכרי שעברתי
דעברי אדמר אמר שמואל גרף של רעי
כד ט מיי' פכ"ג שם
רש"י ד"ה ואין מספקין
ג
דאמרינן לעיל פ' יו"ט (דף
על דברי רבי: גרף ועביט כלי חרס
הלכה ה טוש"ע שם
על ירך. עיין מו"ק כז ע"ב
ג
ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה
❖
וסימן שלט סעיף ב ג:
תוד"ה אבל:
כא: ושם) דאין עושין גרף של רעי
הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מימי
וכשהוא מחזירו נותן בו מים ומחזירו סבור
כד [י] מיי' שם הלכה יד
ד
רגלים קרוי עביט: נותן בו מים
לכתחלה ס"ל לרבה דהכא שרי משום
טוש"ע או"ח סי'
מינה גרף של רעי אגב מנא אין בפני עצמו
ומחזירו. דמוקצין מחמת מאוס הן
פסידא דבי רחיא או משום דלא
תקכד ס"א וסימן שלט
מוסף רש"י
לא ת"ש ג) ה דההוא עכברתא דאשתכח בי
סעיף ד [וטוש"ע ח"מ סי'
מקרו לכתחלה כל כך הכא כיון שהיו
ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטלינהו.
וכי עושין גרף של רעי
ה סעיף א]:
אספרמקי דרב אשי אמר להו רב אשי
הגשמים כבר מזלפין בבית ד אין כל כך
ולהוציאו הוא דשרו ליה משום כבודו:
כ [מיי' שם ש"ע אה"ע
לכתחלה. נהי דכי איתיה
נקטה בצוציתה ואפקוה: מתני' כל
סבור מינה. מדשמואל היו סבורים
לכתחלה כמו מזמנין נכרי ה:
סימן קסט סעיף ז]:
קמן מסלקינן ליה אבל
ו
שמא יעשה חבית של שייטין.
ל [מיי' שם הלכה ט]:
לאתויי קמן או למיזל אנן
התלמידים דדוקא גרף נקט דאגב
שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום
מ [מיי' פ"א מהלכות יו"ט
לגביה כי היכי דנמאס עלן
פ"ה שלוקחין קנים ועושה
מנא שרי לטלטל את הרעי אבל בפני
הלכה א טוש"ע א"ח סימן
ונסלקיה מי שרי (לעיל
מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט ואלו הן משום
❖
כעין חבית ושט בהן וקשה דהא תנן
עצמו ליטול את הרעי או דבר מאוס
כא:). ולא רוכבין על
תצה סעיף א]:
שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי
ז
ח
גבי בהמה. והוא הדין
מ) ואלו טהורין בכלי חרס טבלא שאין
ממש בידו ויוציאנו לא שרו ליה:
לכל תשמיש (שבת קנד:).
בהמה טולא שטין על פני המים ד)ולא מטפחין
באספרמקי. בשמים: בצוציתה.
לה לבזבזין וחבית של שייטין אלמא
ולא מטפחין. ידיו זו לזו
רבינו חננאל
ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום
בזנבה: מתני' כל שחייב עליו.
משום שיר או משום אבל
דחרס הוא לכן נ"ל שהוא כלי חרס
(לעיל ל.) או: על הלב
נותנין כלי תחת הדלף
רשות י לא דנין ולא מקדשין כ ולא חולצין
שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול
מדברי סופרים שלא לעשותו בשבת
. ולא
בשבת. תנא נתמלא הכלי
(שבת קמח:)
ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא
להשתקע במים לפי שאין המים יכולין
משום שבות או משום רשות שיש בו
מספקין. כף על ירך
ה)
שופך ושונה ואינו נמנע.
(לעיל ל.) או: כף אל כף,
ירושלמי א"ר חנינא עשו
ליכנס לתוכו ולכך צף על פני המים:
קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה
ו) מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ל ולא
משום אבל (שבת שם). ולא
והא
אותה כנהרות ומעינות
מצוה קא עביד. פ"ה וה"ל
וקרוב הוא להיות דבר הרשות ויש
מגביהין תרומה ומעשר כל אלו ביו"ט אמרו
מרקדין. ברגל (לעיל ל.)
שבאו מחוץ לתחום, ותני
בו איסור מדברי סופרים: או משום
למחשבינהו בהדי אינך דסיפא
לשמחה (שבת שם). ולא
כן נהרות ומעינות שבאו
קל וחומר בשבת ז)מ אין בין יו"ט לשבת אלא
מגביהין
תרומה
מחוץ לתחום, ממלא מהן
מצוה. או שיש בו מצוה ממש ואסרוהו
ממצוה ומשני לא צריכא דאיכא
אוכל נפש בלבד: גמ' לא עולין באילן
ומעשר. דמחזי כמתקן
בשבת ואצ"ל ביו"ט. בי
חכמים לעשות בשבת: חייבין עליו.
דעדיף מיניה ולכך אינו מצוה כל כך
(גיטין נד.). אין בין יו"ט
ריחייא דאביי דלוף. א"ל
גזרה שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה
שלא לעשותו ביו"ט: ואלו הן. דברים
דומיא דהני דסיפא ולפי זה יכול
לשבת. להיות מותר
רבה עייליה לפורייך התם
גזרה שמא יצא חוץ לתחום שמע מינה
לכתחילה ביום טוב מה
כי היכי דליהוי האי דלף
להיות דגם בדליכא דעדיף מיניה
שאסורין משום שבות שהטילו עליו
שאסור בשבת, אבל לענין
כגרף של רעי, ועביט של
תחומין דאורייתא אלא גזרה שמא יחתוך
אסור וכן פירש נמי גבי לא מקדשין
חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן
ח)
ט)
עונשין יש הרבה, שזה
מימי רגלים, ואפקיה א"ל
שום מצוה: לא עולין באילן כו'.
הא מצוה קא עביד כו' ומשני דאית
זמורה ולא שטין על פני המים גזרה שמא
בסקילה ובכרת וזה בלאו
וכי עושין גרף של רעי
❖
גרידא (מגילה ז:).
לכתחילה. אדשקלו וטרו
ליה אשה ובנים משמע אפילו אין לו
כולהו מפרש בגמרא אמאי גזור בהו
יעשה חבית של שייטין: ולא מטפחין ולא
נפל בי ריחייא דאביי, אמר
רבנן: אין מטפחין. ביד: $ ואין
אשה ובנים מ"מ אסור וקשה דאמר
מספקין ולא מרקדין: י) גזרה שמא יתקן כלי
תיתי לי דעברי אדמר.
מספקין. על ירך: ואין מרקדין.
פרק דיני ממונות (סנהדרין דף לה.)
אמר שמואל גרף של רעי
מוסף תוספות
שיר: ואלו הן משום רשות לא דנין: והא
ועביט של מימי רגלים
לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בערב
ברגל. וכולן לשמחה ולשיר ובגמרא
מותר להוציאן לאשפה.
א. העביט עם מימי
מצוה קעביד לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה:
יו"ט דהיכי לעביד לדייניה במעלי
מפרש גזרה שמא יתקן כנגדן
כלי
א)
תניא נמי הכי [גרף של
הרגלים והא אפשר לנערם
ולא מקדשין: והא מצוה קעביד לא צריכא
שיר דקא עביד מנא: ואלו הן
שבתא ולקטליה בשבת אין רציחה
רעי ועביט של מימי רגלים
וכדאמרינן (שבת קמ"א
מותר להוציא לאשפה]
ב'). רשב"א. ב. שאם
דאית
משום רשות. כלומר שהיה לנו
דוחה שבת ולא משני משום דאין
וכשמחזיר הכלי נותן בו
ישפכם שם יתלכלך ביתו
דנין משמע התם דבסנהדרין דבסתמא ליכא עדיף מנייהו שפיר דנין
להתירן משום שהן קרובין
למצוה ואסרום חכמים. האי דקרו
ליה
מים ומחזירו. ואסיקנא
ונעשה גרף של רעי.
דגרף של רעי מוציאין
רשב"א. ג. גבי שיורי
ויש ליישב דניחא ליה להש"ס למימר טעמא לאסור מן התורה ולא
רשות משום הנך דבעי למתני בסיפא דהוו מצוה גמורה ולגביהן
אותו אפילו בפני עצמו
כוסות אמרינן וכי עושין
לאסור אלא מדרבנן ור"ת פי' דהא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו'
קרי להנך מציעי רשות ולהנך קמאי קרי שבות דאיסור שבות
בלא כלי, מההוא עכברתא
גרף של רעי לכתחלה.
ומשני לא צריכא דאית ליה אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים
גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירות חכמים מעליהן שאין
דאשתכח באספרמקיא
שיטה. ד. אם לא יתן הכלי
דרב אשי ואמר להו
תחת הדלף ויגיעו לארץ
בהן לחלוחית מצוה: לא דנין. דין: ולא מקדשין. אשה. ובגמרא
מותר לקדש דמצוה קא עביד וקשה דבפ"ק דיומא בירושלמי גבי
שקלוה בצוציתא, מלשון
כל שכן דהוה ליה גרף של
מפרש אמאי קרי ליה רשות כ) (ומאי טעמא גזור עלייהו): ולא
כהן גדול מתקנין לו אשה אחרת פריך והרי קונין לו קנין
ציצית הראש, ואפקוה.
רעי. שם. ה. דבידו שלא
מקדישין. הקדשות: מעריכין. ערכך עלי ונותן כפי שנים כמו
[מתני'] כל שחייבים עליו
בשבת ומשני אין שבות במקדש ולשני דשרי כיון דמצוה קא עביד
יזמין הנכרי ולא יהו שיורי
כוסות של גרף של רעי.
משום שבות ומשום רשות
שכתוב בפרשת ערכין (ויקרא כז): ולא מחרימין. הרי בהמה זו
דהא כיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת ועוד קא עביד
אבל הכא וכו' והלכך שרי.
ומשום מצוה בשבת,
חרם וסתם חרמים לבדק הבית: גמ' שמא יעלה ויתלוש. דהוי
מצוה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז) אלא ודאי י"ל
שם. ו. [ו]לא דנין היינו
חייבין עליו ביו"ט. אלו
איסורא מדאורייתא דהיינו קוצר שתולש מן המחובר: שמא יצא
כפירוש הקונטרס ולא קשיא מההיא דסנהדרין דהא קאמר הכא
דוקא דיני ממונות גזירה
הן משום שבות לא עולין
שמא יכתוב, אבל דיני
באילן, גזרה שמא יתלוש.
חוץ לתחום. מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין:
טעמא שמא יכתוב ו וכיון דישבו כבר בדין מערב יו"ט וכתבו דברי
נפשות אין לאסור מטעם
ירושלמי אין עולין לאילן
שמע מינה תחומין מדאורייתא. מדגזור רכיבה אטו תחומין דאי
המזכין ודברי המחייבים מבעוד יום כדקאמר התם אם כן לא
זה שכבר וכו' תוס' סנהדרין
בין לח בין יבש. ר' אחא
❖
מדרבנן לא הוו אסרי מלתא אחריתא משום דידיה: שמא יחתוך
שייך למגזר ועוד י"ל כפירוש ר"ת ולא קשיא מההיא דכהן גדול
לה. ד"ה ליגמריה.
בשם רבי אמר אסור לדוש
על גבי זמורה בשבת,
זמורה. להכותה והוי קוצר מן המחובר: חבית של שייטין. כלי
דשמא חד מתרי טעמי נקט והדר מסיק התם בירושלמי דיומא
היא שורשי אילן היא
אמר רבי מונא הדא אמר' הדין דכונסין ארמלין צריך לכונסן
של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט:
קולסי כרוב, בגבוהין ג'
רבינו חננאל (המשך)
הא מצוה קא עביד. ואמאי קרי ליה רשות: ולא מקדשין הא מצוה
אבל אינן גבוהין (בארץ)
מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ואיתא נמי בריש כתובות
שמע רבי קליה אמר, מי
[כארץ הם]. מפני מה
קא עביד. שנושא אשה לפרות ולרבות ואמאי קא קרי ליה רשות:
בירושלמי ומפרש התם טעמא דעד שלא נ) קנה אינו זכאי במציאתה
הוא זה שבא לרדותינו
אין עולין באילן שמא
דאית בתוך ביתנו, שמע רבי
ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה משכנסה זכאי בכולם ונמצא
ישכח ויאכל או ירעיד.
מאיר קליה דרבי וערק,
ולא רוכבין על גבי בהמה
כקונה קנין בשבת וההוא נמי איכא לאוקמי בשיש לו אשה ובנים ומהאי טעמא דאין מקדשין לפי שנראה כקונה קנין אסור כמו כן לתת גט בשבת:
ס)
נפקין פריי בתריה, מיפרי
מפני שהוא מצווה על
משום אפרח רוחא פקוליה מן
שביתת בהמתו כמוהו
על קדליה דרבי מאיר, אודיק רבי מן כוותא וחמא קדליה דר' מאיר מן אוחורי, אמר לא זכיתי לתורה
שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וגו'. גמרא דידן לא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה. ולא שטין על פני המים
אלא על דחימית קדליה דר' מאיר מן אוחוריי. ר' יוחנן ור"ל תרוויהון אמרי לא זכינן לאורייתא אלא על
גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין גזרה שמא יעשה כלי שיר. ירושלמי לא מספקין
סיפוק הבא מחמתו, כדכתיב ויחר אף בלק ויספוק [את כפיו]. ולא מטפחין טיפוח שהוא לרצונו, ר' יונה וחבריה, חבריה
דחזינן אצבעתיה דר' מן גו לקדרבון דידיה. ולא מרקדין, ריקוד עוקר רגלו אחת ומניח אחת, קיפוץ ב' רגליו
כאחת. א"ר אלעזר כל משמיעי קול אסורין בשבת, ומסקנא אקושי אתרעא בשבתא לא. ואלו הן משום רשות
או' בין הכן בין הכן אסור, ור' יונה אומר אחורי ידיהן שרי, דהוה איסתכין ביומי והוו מטפחין אחורי ידייהו בשבתא.
לא דנין.
והא מצוה קעביד, דאיכא
דעדיף מיניה. ולא מקדשין, בדאית ליה
אשה
ובנים דלאו מצוה קעביד.
בהלוליה דר' שמעון בר', הוו מטפחין אחורי ידייהו בשבתא, עבר רבי מאיר ושמע קלהון, אמר רבותינו הותרה השבת,
א) כ"ה הגי' ג"כ ברי"ף תניא נמי הכי גרף של רעי וכו'.