ה:
ביצה פרק
ראשון ביצה
מסורת הש"ס
תורה אור
ובקש
ר' אליעזר להפקירו לעניים. וא"ת אי קסבר קדושה
להפקירו לעניים. שילקטוהו הם ויעלוהו לירושלים ויאכלוהו שם. שהיה
א) [ר"ה לא:], ב) [יבמות
1. וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ
כב.], ג) עירובין לט.,
ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא א"כ מה עליו טורח להעלות שם הפירות: כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו.
נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל
ד) [לעיל ד:], ה) [עי'
תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה:
הרויחו עניים בזה הא היו צריכין לפדותו קודם אכילה שהרי לא
לפדותו ולהעלות דמיו. ואע"ג דלאחר חורבן הוה קסברי קדושה
רש"ש], ו) בס"א: עד אחר
שמות יט טו
היה חומה לירושלים ולא היו יכולין לאכלו בשום מקום רק לפדותו
ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וצריך להעלות הפירות
שהוקם המשכן בעשרים,
2. לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ
ז) [לעיל ע"א], ח) [שם],
או הדמים: טעמא דנמנו הא לא
קודם אכילה וי"ל לפרש"י ניחא דפי'
לָכֶם לְאָה¢ לֵיכֶם:
ובקש להפקירו לעניים אמרו לו תלמידיו
ט) [וע"ע תוס' ר"ה לא:
דברים ה כו
נמנו לא. ואע"ג דממילא ליתא
קדושה ראשונה אליבא דרבי אליעזר
ד"ה ובקש ותוס' מגילה י.
3. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי
רבי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו א) מאן
קדשה לעתיד לבא א"כ יכולין העניים
לתקנתא קמייתא דהא כדי לעטר
ד"ה דכ"ע ותוס' שבועות
סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה
חבריך רבן יוחנן בן זכאי טעמא דנמנו הא
טז. ד"ה דכ"ע ותוס' חגיגה
להביא פירות לירושלים ולאכלן שם
שוקי ירושלים הוא דהוה וכיון דחרבה
אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא
ג: ד"ה עמון], י) [צ"ל אלא
יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה
לא נמנו לא מאי ואומר ה"ק מכדי כתיב
בלא פדייה אי נמי אפילו ס"ל לא
מה לנו לעטרה לצורך הנכרים ואפילו
כשנסתלקה], כ) ס"א יש
שמות יט יג
יַעֲלוּ בָהָר:
הכי צריך מנין: מאי ואומר. כלומר
קדשה לעתיד לבא מ"מ היו מרויחין
היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל
ליישב פר"ח דגריס אם לא
4. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ
1
באו כו' ור"ל אם לא באו כלל
העניים דהא הקדש שוה מנה שחללו
כיצד אנו למדין מן המקרא הראשון
וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל
אשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם
2
ביום שלשים ודקשיא לך א"כ
הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר
ולמה נאמרו שנים: ה"ק. כך למד
על שוה פרוטה מחולל ואפילו לכתחילה
למה לי שמע מינה כל דבר שבמנין צריך
היה שני ימים מספק ה"פ
אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר
❖
❖
בזמן הזה כדאי' בערכין (דף כט. ט)):
מן הראשון מכדי כתיב היו נכונים מי לא מודה כו',
שמות לד ג
הַהוּא:
מנין אחר להתירו וכי תימא למצות עונה
מכדי
כתיב גם הצאן והבקר אל
לשלשת ימים אל תגשו אל אשה
הוא דאתא ת"ש במשוך היובל המה יעלו
3
ירעו וגו'. פירוש מכדי
וממילא אישתרו בתשמיש לאחר שלשה
מוסף רש"י
רבינו חננאל
בהר מכדי כתיב 4 גם הצאן והבקר אל ירעו
ימים שקבלו את התורה למה ליה
כתיב אל מול ההר ההוא דמשמע כל
ובקש
להפקירו
אל מול ההר ההוא במשוך היובל למה לי
רב אדא ורב שלמן.
למהדר ולמיתן להו רשות לשוב
זמן שהוא בהוייתו בקדושה ששכינה
לעניים. שישאו שם פירות
וכן אמר רבא אף
שמע מינה דבר שבמנין צריך מנין אחר
לאהליהם דהיינו תשמיש: ש"מ.
שרויה עליו דוקא אסור אבל נסתלקה
ויאכלום שם, שהיה עליו
מתקנת ריב"ז [ואילך
טורח להעלותן (ר"ה לא:).
שכינה מותר וא"כ במשוך היובל למה
הואיל וקודשא בריך הוא אסר בעי
להתירו וכי תימא הני מילי בדאורייתא אבל
ביצה אסורה א), מי לא
והתירוהו.
לפדותן
מודה ריב"ז שאם לא
לי וא"ת והא אל מול ההר ההוא
למשרייה הוא גופיה בהדיא וה"ה
בדרבנן לא ת"ש כרם רבעי והא כרם רבעי
ולהעלות הדמים, דכיון
באו עדים מן המנחה
לכל דבר שבמנין: וכי תימא. כלומר
בלוחות אחרונות כתיב ובמשוך היובל
דחרבה ירושלים לא חשו לה
ולמעלה שיהא אותו היום
דרבנן וקאמרי ליה כבר נמנו עליך חבריך
חכמים לעטרה מעתה
נאמר קודם לכן בלוחות הראשונות
וקרא דבמשוך היובל דיליף תנא
קדש ולמחר קדש, הנה
והתירוהו וכי תימא ביצה נמי אמנו עלה
(שם). הלכתא כותיה
תמצא לריב"ז] נמי שני
ואי לא במשוך היובל לא שמעינן
מיניה להכי הדר ביה ויליף מהתם
דרב בהני תלת. שאמר
ימים טובים כי האי גוונא
רבן יוחנן בן זכאי ושריוה כי אמנו אעדות
שריותא בלוחות הראשונות ופירש
דהכי קאמר לך וכי תימא דהאי שובו
לענין ביצה זו משבת ליו"ט,
כי הם קדושה אחת.
אביצה לא אמנו א"ל אביי אטו ביצה במנין
ולקמיה בשני ימים טובים
בקונטרס שלא נסתלקה שכינה ממנו
לכם לאו למשרי תשמיש דהא ממילא
ש"מ שאפילו בני א"י
של גליות נחלק להקל,
צריכין להיות עושין ר"ה
מי הואי ביצה בעדות תליא מלתא אתסר
מיום מתן תורה עד יום שהוקם
משתרי אלא לצוותן לשוב במצות
והשלישי בשני ימים של
שני ימים. אמר רבא
המשכן ועד בעשרים באייר בשנה
המלך על כרחן שלא לגרוע עונת
עדות אתסר ביצה אשתרי עדות אשתרי
ראש השנה נחלק להחמיר
הלכתא כרב בהני תלת
❖
(לעיל ד:).
בין לקולא בין לחומרא,
נשותיהן: ת"ש. מהכא במשוך היובל
השנית שנעלה הענן וא"כ שריותא
ביצה רב אדא ורב שלמן תרוייהו מבי
כבר פירשנוהו למעלה.
דבמשוך היובל לא הוי עד שנה שניה
שימשוך בהסתלק שכינה מן ההר
כלוחית אמרי אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי
ואז נאמר כבר אל מול ההר ההוא
ויאריך התוקע את קולו כמנהג
א) עי' בתוס' כאן ד"ה מי לא
מוסף תוספות
ואילך ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה בית
מודה מה שהקשו על פי'
דמשמע מינה שריותא כדפי' כך
התוקע באחרונה. לשון אחר במשוך
א. דאפילו כשהשכינה
המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה
רבינו בזה.
שיטת הקונטרס ודוחק הוא דהא
היובל שימשוך התוקע מלתקוע והכי
היא בהר לא היה נאסר
ביום טוב שני השתא נמי ניכול ולא ידעי
במשוך היובל משמע שגם בו ביום
מפרש לה במכילתא במשוך היובל
להם להעלות כי אם בתוך
מתן תורה שהיה קדוש
דאשתקד שתי קדושות הן והשתא קדושה
בפסוק היובל: מכדי כתיב. בלוחות
דמתן תורה הותרו לעלות כשימשוך
מאז שהיתה שם שכינה
אחת היא אי הכי עדות נמי לא נקבל מ"ט
היובל שלא היו קולות רק בלוחות
האחרונות ואיש לא יעלה עמך וגו'
בקולות ולפידים ועשן.
שיטה. ב. עדים עד הערב
(שמות לד) מסיפיה דקרא יליף אל
הראשונות בסיון וא"כ ליכא למימר
מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי
שנוהגין אותו היום קודש
מול ההר ההוא כל זמן שהוא בהויית
שריותא דבמשוך היובל לא היה עד
לא קבלנו עדות החדש כל היום כולו השתא
ולמחר קודש. רבינו חננאל.
קדושתו שהשכינה עליו אסור אבל
השנה שניה ועוד כיון דמההוא
ג. וגרסינן שפיר אם באו,
נמי נקבל הכי השתא התם ב) עדות מסורה
והכי פירושא, אם באו מן
נסתלקה שכינה מותר שמעינן ממילא
משתמע היתר בהדיא כדפרי' א"כ
לב"ד ביצה לכל מסורה רבא אמר אף מתקנת
המנחה ולמעלה סמוך
למה ליה לאדכורי שריותא בהדיא
אין צריך מנין אחר להתירו מידי
לחשכה. תר"פ.
רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא
בלוחות הראשונות ולמימר נסתלקה
דהוה אחרמות לאחר הזמן כדפרישית
מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן
שכינה המה יעלו והלא לא נסתלקה
לעיל לכן נראה לי ה"פ ת"ש במשוך
המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש
שכינה ממנו מיום מתן תורה עד
היובל וכו' למה לי והלא בלאו הכי
ג)
אחד בחדש שהוקם המשכן ועד ה)
יש להתיר מסברא דהא לא אסר
ולמחר קדש ואמר רבא הלכתא כותיה
ד)
בעשרים ו) באייר שנעלה הענן והיה
להם לעלות אלא משום שכינה וא"כ
דרב בהני תלת בין
לקולא בין לחומרא
לו ללמוד היתר כשמסתלק מאל מול
ממילא משתריין כשנסתלקה השכינה
אמר
ההר ההוא. ובמסכת תענית (דף כא:)
והא דקאמר מכדי כו' זהו שלא תאמר
נמי מההוא קרא ילפינן דתניא רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם
דבמשוך היובל אתי למשרי כשיפסקו הקולות אע"פ שלא נסתלקה
שכינה עדיין א והאי התירא לא הוה שמעינן ממילא מסברא והשתא
מכבדו אלא הוא מכבד מקומו שכל זמן שהשכינה היתה בהר אמרה
לא תפשוט מידי הא לא אפשר לומר דמכדי כתיב גם הצאן והבקר
תורה גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' נסתלקה שכינה אמרה תורה
אל ירעו בלוחות האחרונות אע"פ שלא היה שם קולות ומסתמא ה"ה
במשוך היובל המה יעלו בהר. הלכך למה ליה לכתוב בהדיא המה
נמי בדברות הראשונות שנאסרו כל זמן ששכינה בהר אפילו כשיפסקו
יעלו ולא אישתרי ממילא מדוקיא דההר ההוא ש"מ צריך מנין אחר
להתירו כו': הני מילי בדאורייתא. באיסור שיצא מפי הגבורה
הקולות כמו באחרונות א"כ במשוך היובל לא בא להתיר (אלא)
כשיפסקו הקולות י) (שנסתלקה) שכינה והאי התירא שמעינן ממילא
הוצרכנו לשמוע היתר מפיו אבל במנין דרבנן לא בעינן שריותא
בהדיא אלא מכללא: ת"ש כרם רבעי. דהא דהוצרך להעלות פירות
מסברא אלא שמע מינה שצריך מנין אחר להתירו:
מי
לא מודה רבן יוחנן בן זכאי כו' דהיום קדש ולמחר קדש. וא"ת
עצמן במהלך יום ז) דרבנן הוא וקא בעי מנין ואע"ג דאיכא למשרייה
מכלל: וכ"ת ביצה נמי וכו'. השתא הדר רב יוסף לאסוקי מלתא
והא הוא עצמו תקן לקבל עדות החדש כל היום ופי' הקונטרס
דאמר ח) אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה: ביצה
הני מילי לענין שמונין המועדות מיום הראשון ואפילו באו לאחר
במנין מי הואי. כלום הוזכרה במנין הראשון לאוסרה: מהרה יבנה בית
המנחה אבל מלעשות יום שני קדש לא נעקרה תקנה ראשונה
המקדש. ותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה:
ממקומה וקשה דמנין ליה הך סברא דתקינו לענין מועדות לחוד
מסורה לב"ד. אין נזקקין להם אלא ב"ד והם יודעין טעמו של דבר
הא לענין יום טוב הוי יום שני נמי קדוש וא"כ תהא הביצה אסורה
ולא יטעו: לכל מסורה. ליד הכל היא באה ואין הכל באין לישאל
ואימא כיון שהתקין שיהו מקבלין כל היום א"כ כשהיו עושין שני
וסומכין על מנהגן: מי לא מודה כו'. אע"ג דתקן לקבל עדות החדש
ימים הם מספק ושתי קדושות נינהו וביצה מותרת לכך נראה
כפירוש ר"ח דגרס מי לא מודה שאם לא באו ב כו' ומ"מ קשה דכיון
כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו עדים לאחר
שלא באו א"כ היו שני ימים מספק וא"כ שתי קדושות נינהו וביצה
המנחה אבל מלעשות י"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה:
מותרת וי"ל דה"פ שאם לא באו עדים עד סמוך לחשכה ומיד
אמר
החשיך ולא היה שהות ביום כדי לקבל עדותם ומ"מ היו יכולין לעשות מעט מלאכה ולא היו עושין אלמא דקדושה אחת נינהו והא
דאמר התקינו שיהו מקבלין עדותן כל היום היינו היכא דבאו עדים ביום או קודם המנחה או לאחר מיד והשתא דאתית להכי אין למחוק
גרסת הספרים אם באו עדים ג וכו' כדפי' ומ"מ יש ליישב כ) פרש"י ודקשיא לך מנא ליה הך סברא ה"פ מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי
וכו' כגון קודם
חורבן דהוי קדושה אחת ואם כן גם לאחר חורבן נמי כשהיו עושין שני ימים כמו קודם חורבן הם
קדושה אחת:
מימות