משילין פרק
חמישי ביצה
לז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
משום
מקח וממכר. פרש"י דלמקח וממכר דמו שמוציאן מרשותו
דאית ליה אשה ובנים. שני זכרים לב"ש או זכר ונקבה לב"ה ותו לא
כה א מיי' פ"ב מהל'
א) יבמות כד לט., ב) לעיל
ט., ג) [לעיל לה:], ד) פירות
יבום וחליצה הל' ו
מיפקד כולי האי כדאמרינן ביבמות (דף סא:) ומיהא קצת מצוה איכא
לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב
דרך ארובה כצ"ל, ה) שבת
סמג עשין (צב) [נא]
כדאמר כ) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא): מצוה
ממצוא חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת
קיז: קכד. [תוספתא פ"ג],
טוש"ע אה"ע סי' קסא
בגדול. האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור (דברים כה): שמא
שטרי מכירה ואם תאמר הוי לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה :
ו) [לעיל כו.], ז) [שבת קכד.
סעיף ד:
א
ורמינהו משילין פירות דרך
כו ב מיי' פ"ג מהלכות
ע"ש], ח) שם קכד: לעיל יב.,
יכתוב. פסק דין לדינין ושטר אירוסין
ט) עירובין צז:, י) שם,
יו"ט הל' ח טוש"ע
ארובה וכו'. ותימה
לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה
דאית ליה אשה ובנים: לא חולצין ולא
כ) [יבמות סב:], ל) [לקמן
א"ח סי' תקו סעיף ג:
ליבמה: משום מקח וממכר. דלמקח
דאמרינן במגילה (דף ז:) אין בין יו"ט
כז ג מיי' שם פ"ב הלכה
לט.], מ) [שם], נ) [עיין
מיבמין: והא מצוה קא עביד לא צריכא
❖
תוספות ב"ב יב. ד"ה אטו],
ד טוש"ע א"ח סימן
וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות
לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמאי
דאיכא גדול ומצוה בגדול ליבם וכלהו
א) א
תצח סעיף י:
לא פריך ליה ממשילין נ) וכו' וע"ק
הקדש. ומקח וממכר $ אסור מן המקרא
כח ד מיי' פ"ה מהלכו'
טעמא מאי גזרה שמא יכתוב: ואלו הן משום
דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר
אמאי לא פריך לאלתר מב"ה דמתירין
יו"ט הל' ט טוש"ע
גליון הש"ס
מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין:
א"ח סימן שצז סעיף ג:
(ישעיה נח). אי נמי מקח וממכר אתי
הוצאה ביו"ט שלא לצורך ובשבת
כח [ה] מיי' שם הלכה
רש"י ד"ה משום מקח
גזרה משום מקח וממכר: ולא מגביהין
לידי כתיבה שטרי מכירה וא"ת הויא
אסור וי"ל דהתם לא פריך ממתני'
יא טוש"ע שם ס"ד:
וממכר וכו' אסור מן
תרומות ומעשרות: פשיטא תני רב יוסף לא
כט ו טוש"ע שם ס"ח:
לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה
משום שהיה יודע שהיה יכול לדחות
המקרא. עיין רש"י לעיל
כט [ז] מיי' שם הלכה יז
דף כז ע"ב ד"ה אין
היא: תני רב יוסף אפי' ליתנם
נצרכא אלא ליתנה לכהן בו ביום וה"מ פירי
דהא דקאמר התם אין בין יו"ט לשבת
❖
פוסקין:
טוש"ע שם סעיף יא:
לכהן בו ביום. דאיכא למימר לאו
כו' ה"מ דברים שהן דאורייתא אבל
ל ח מיי' שם הלכה כ
דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא
❖
טוש"ע שם סעיף יב:
מילי דרבנן איכא טובא בינייהו והכא
מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא
כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרשינן
ב
ב)
מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי
מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך
מוסף רש"י
ויהבינן לכהן והני משום רשות איכא משום
מהוצאה דאיסורא דאורייתא ומ"מ
לשיריים ורואים שמוליך תרומה לכהן
הא ר' יהושע. הא דתנן
רבינו חננאל
שבות ליכא והני משום מצוה איכא משום
משילין דשרי טירחא ביו"ט
קאמר שפיר בסמוך הא ב"ש דהכי
ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו"ט
שבות ליכא א"ר יצחק לא מבעיא קאמר
משום איבוד ממון ר'
ולא חולצין ולא מיבמין.
דכהן שצריך לה הוא אפ"ה אסור:
מדמה דכיון דב"ש מחמירין גבי הוצאה
יהושע היא שהתיר להעלות
בדאיכא אח גדול ממנו
לא מבעיא שבות גרידתא דאסור אלא אפי'
והני משום רשות איכא משום שבות
שלא לצורך כך הם מחמירים גבי
בהמה בהערמה מן הבור
דאמרינן מצוה בגדול
(שבת קכד.). אותו ואת
שבות דרשות נמי אסור ולא מבעיא שבות
לייבם. וכולהו מאי טעמא
ליכא. אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן
טלטול דרבנן כדמסיק במסקנא
בנו שנפלו לבור. ביו"ט
לא, גזרה שמא יכתוב.
משום רשות וכי אין בהן משום שבות
דטלטול משום הוצאה הוא דאסור:
דרשות דאסור אלא אפי' שבות דמצוה נמי
ואין שניהם ראויים
ירושלמי תני ר' חייא דנין
ושמואל דיני ממונות בע"ש ואין
והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין
לשחיטה ביום אחד (שבת
אסור: כל אלו ביו"ט אמרו: ורמינהו ג) משילין
קיז:). ואינו שוחטו.
דנין דיני נפשות. ואלו הן
עליו אלמא כלהו לאסורא והני בתראי
דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת אמר רב יוסף לא קשיא הא ר"א הא ר'
ד)
שמוצא לו עלילה שמא חברו
משום מצוה לא מקדישין
משום מצוה איכא בעשייתו ומשום
שמן ממנו (שם). עד כאן
ולא מעריכין. מאי טעמא
יהושע דתניא ה) אותו ואת בנו שנפלו לבור ר"א אומר מעלה את הראשון על
שבות ליכא לאסרה בשבת בתמיה
לא קאמר ר"א התם.
משום דמחזי כמקח
מנת לשוחטו ושוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות ר'
דאין מערימין (שם).
וממכר. ולא מגביהין
והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא
דאפשר לאערומי.
תרומות ומעשרות. הני
יהושע אומר ו) גמעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים
דמתני' דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי
דמיחזי כמאן דעביד לצורך
מילי דטבילי מאתמול,
ומעלה השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט א"ל אביי ממאי דילמא עד
ובתראי לא אדכר שבות: ה"ק לא
יו"ט, אבל גבי משילין
אבל דטבילי ביו"ט כגון
ז)
דליכא הערמה לדמויי
הלש עיסה לאפרושי מינה
מבעיא כו'. כלומר כולם משום שבות
כאן לא קאמר ר"א התם אלא דאפשר בפרנסה אבל הכא דלא אפשר
. ב"ש
להתירא לא (שם)
חלה וכיוצא בה, מפרשינן
יש בהן והראשונים איסור יש בהן ואין
בפרנסה לא א"נ עד כאן לא קאמר ר' יהושע התם אלא דאפשר לאערומי
אומרים אין מוציאין.
ויהבינן ליה לכהן. הני
הוצאה שלא לצורך, דלא
בהן לחלוח מצוה והאמצעיים יש בהן
משום רשות אין משום
אבל הכא דלא אפשר לאערומי לא אלא אמר רב פפא לא קשיא הא
אישתרי לכתחילה ביו"ט
א) מצוה לא כו'. ופריק ר'
שבות ואע"פ שיש בהן קצת מצוה
בית שמאי הא בית הלל דתנן ח) ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן
טפי מבשבת אלא אוכל נפש
יצחק לא מיבעיא קאמר,
והאחרונים מצוה גמורה הן ואעפ"כ
(שבת קכד:). לא את
לא מיבעיא שבות גרידתא
ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרה"ר וב"ה מתירין דלמא לא היא עד
הקטן וגו'. כל מילי דלאו
דאסור, אלא אפילו שבות
גזרו עליהן שבות ולא זו אף זו קתני
כאן לא קא אמרי בית שמאי התם אלא אהוצאה אבל אטלטול לא אטו
צורך אכילה (לעיל יב.).
דמצוה אסור, וכ"ש שבות
לא תימא קמאי הוא דאסירי דה"ל
הבהמה והכלים כרגלי
טלטול לאו צורך הוצאה הוא: מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים
דרשות. תנא ב) אין דנין
שבות גרידתא כלומר שעבר על
ט) ד
הבעלים. שהשואל או
ולא מקדשין ולא מגרשין
לוקח בהמה או כלים
המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים כלים
ולא ממאנין ולא חולצין
השבות דאין עם עבירה זו שמץ
ה
ו
מחברו ביום טוב, אינו יכול
ולא מייבמין רשות, לא
מצוה אלא אפי' מצעי דה"ל שבות
המיוחדין לאחד מן האחין שבבית הרי אלו כרגליו ושאין מיוחדין הרי אלו
להוליכם אלא למקום
מקדישין ולא מעריכין
דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי
שהבעלים
הראשונים
ולא מחרימין ולא מגביהין
כמקום שהולכין ז השואל כלי מחבירו מעיו"ט כרגלי השואל ביו"ט כרגלי
מותרין לילך שם, ואם
תרומה ומעשרות, כל אילו
אסור: משילין פירות כו'. אלמא גזרו
המשאיל וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו
ח
עירבו לצפון לא יוליכנו זה
ביו"ט ק"ו בשבת, אין
שבות על שבת שלא גזרו ביו"ט: הא
כרגלי שתיהן י)ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש: גמ' מתניתין
לדרום (ערובין צז:) כשם
בין יו"ט לשבת אלא
ר' אליעזר. סיפא דקתני אין בין
שאין אדם יכול לילך ביו"ט
אוכל נפש בלבד. וכולן
דלא
אלא עד תחום שבת, כך
שעשו ישראל בין אנוסין
יו"ט לשבת דכל שבות דגזרו על שבת
בהמתו אינה יכולה לילך
בין שוגגין בין מזידין
גזרו על יו"ט ואפי' בהפסד ממון ר"א היא שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון. ורישא דקתני משילין ביו"ט מפני הפסד
חוץ לתחום, וכליו נמי אין
בין מוטעין מה שעשה
ממון ר' יהושע היא: אותו ואת בנו. שאינן מותרין לשחוט שניהן היום: דאפשר לאערומי. דלא מוכחא מילתא דלהצלת ממונו מכוין
לו רשות לשגרם חוץ לתחום
עשוי בשבת, ואין צריך
(האורה ח"א סי' סט). הרי
לומר ביו"ט. אין בין
דהרואה אומר הראשון שהעלה כחוש הוא והשני יפה הימנו: אבל הכא לא אפשר לאערומי. דהכל יודעין שלא יניחם ואינו עושה אלא להציל
אלו כרגלי שתיהן. אין
יו"ט לשבת אלא אוכל
ומזלזלין באיסור יו"ט: אין מוציאין את הקטן וכו'. דלא הותרה הוצאה שלא לצורך וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן ואפי' גבי הפסד ממון. ולב"ה
העיסה הולכת אלא למקום
נפש בלבד, והתנן משילין
ששתיהן מותרות לילך שם
דאמרי הוצאה שלא לצורך מותרת מה"ת בטלטול נמי לא גזור רבנן: אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא. תחילת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה
פירות כו'. ופריק רב יוסף
ואם עירבה זו לצפון וזו
ולא קשיא מתניתין דהכא
שגזרו אינו אלא משום הוצאה. והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בהן לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט: מתני' הבהמה
לדרום אין עיסה זזה
ר' אליעזר היא ומתניתין
והכלים כרגלי הבעלים. אין אדם יכול להוליכה ביו"ט אלא במקום שבעליה יכולין לילך ואם לא ערב יש לה אלפים לכל רוח העיר ואם
ממקומה לפי שאין לזו של
דמשילין ר' יהושע, דתניא
צפון אפילו אמה אחת
אותו ואת בנו שנפל
ערב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום: ושאינן מיוחדין. לאחד מהן אלא לכולן: הרי אלו כמקום שהולכין. למקום שכולן יכולין
בדרום וה"מ כשנתנו
לבור ר' אליעזר אומר
לילך מותר להוליך את הכלים. אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפי'
עירובן לסוף אלפים
מעלה את הראשון כו'.
פסיעה אחת מפני חלקו והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרין בהן: הרי הוא כרגלי השואל. שהרי קנה
(ערובין צז:). ר' יהודה
ודחי אביי דילמא עד
פוטר במים. שאין בעלת
כאן לא קאמר ר' אליעזר
שביתתו אצלו בין השמשות דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה: ביו"ט. ואם שאלו ביו"ט משחשכה: הרי הוא כרגלי המשאיל.
המים אוסרת על בעלת
גבי הבהמה שהיא בבור
לפי שקנה שביתה אצל בעליו: האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדרתה: ומים ומלח לעיסתה הרי אלו. הקדרה והעיסה: כרגלי שתיהן. אין
❖
הקמח כלום (שם).
עושה לו פרנסה במקומה
מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דביו"ט שאלה קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן: שאין בהן ממש. אין
ואינו מעלה אותה משום
דאיפשר לה בפרנסה
ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה הלכך אין מעכבות הולכתן. ובגמ' ל) מוקי לה בתבשיל עבה שאין המים ניכרים בו. ובמלח לא פליג דמוקמינן לה
במקומה, אבל גבי פירות
בגמ' מ) במלח אסתרוקנית שהיא גסה וניכרת: גמ' מתני'. דקתני המוסר בהמתו לרועה ביו"ט הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה
מוסף תוספות
שהן בגג אי איפשר שלא
דלא
יפסידם אלא אם כן משילן
א. ורנב"ר כתב. דלאו
הכי נמי דשרו. אי נמי
דוקא גזירה דהא מו"מ
עד כאן לא קשרי ר' יהושע התם אלא בהערמה דמחזי כמעלהו לשוחטו, אבל להשיל פירות בהדיא משום שלא יופסדו לא. ונדחה זה, ושני רב פפא לא קשיא מתניתין דמשילין בית הלל
גופי' דרבנן הוא, אלא
דמתירין ומתני' דהכא בית שמאי היא, דתנן אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין. וטרינן לאוקומה למתניתין אפילו לבית שמאי דטלטול
הקדש היינו מו"מ גופיה.
בעלמא הוא ונדחה. וכרב פפא קי"ל דהא דקתני אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דברי בית שמאי הן, ובית הלל פליגי עלייהו. ירושלמי אין בין יו"ט כו', והא סקילה בשבת ואין
סקילה ביו"ט, כרת בשבת ואין כרת ביו"ט, מכות ביו"ט ואין מכות בשבת, וא"ת בדברים שיש בהן אוכל נפש, והא קתני משילין פירות ביו"ט כו', ועוד שוחקין עצי בשמים למילה ביו"ט
יוסי והוא שמל, ותו התני מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע כו'. מהו להדליק נר של בטלה, א"ר אבינא תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים. [מתני']
אבל לא בשבת, א"ר
א) אולי צ"ל משום שבות ליכא והני משום מצוה איכא משום רשות ליכא כו'. ב) בתוספתא דמכילתין פ"ד ושם הגי' אלו הן משום רשות לא דנין וכו' ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין וכו' וכצ"ל.