לז:
משילין פרק
חמישי ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ושמואל
אמר אף חבית אסורה. דלית ליה ברירה ותימה דבפרק
דלא כר' דוסא: כאן ברועה אחד. שאין בעיר אלא רועה אחד כל
לא א ב מיי' פ"ה
א) [לקמן מ.], ב) [שבת מו.
וש"נ], ג)לקמן מ.,
מהלכות יו"ט הל'
בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו הלכך בין מוכר
מי שאחזו (גיטין דף עה:) דאמר דאתקין שמואל בגיטא
ל)
ד) עירובין נ: ע"ש,
יא סמג עשין מד"ס א
דשכיב מרע אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט ולכי מיית
בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת
ה) [חולין קלה:], ו) עירובין
טוש"ע א"ח סימן שצז
הוי גיטא אלמא אית ליה ברירה דה"נ
דייק בריש כל הגט (שם דף
הרועה. ומתני' בשני רועים
דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת
סח. לעיל י. אהלות פ"ז מ"ג,
סעיף ה:
לב ג מיי' שם הלכה יח
ז) [לעיל י. ע"ש], ח) [עי'
כה: ושם) וי"ל דהיינו דוקא תולה
בעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים
טוש"ע שם סעיף ט:
תוספות עירובין סח. ד"ה
אם אינם אצל הרועה מבעוד יום:
בדעת אחרים א אבל תולה בדעת עצמו
דלא כר' דוסא דתניא
ר' דוסא אומר ואמרי
לג ד מיי' שם הלכה כ
אמר], ט) גיטין כה. מח.
דיקא נמי. דמתני' בשני רועים:
כי הכא לית ליה ברירה: נ)
טוש"ע שם סעיף י:
ב"ק סט: בכורות נב: נז.,
לה אבא שאול אומר הלוקח בהמה מחברו
לאיסור מוקצה לא חששו. אנן
לג [ה] מיי' פ"ז מהל'
י) יש גורסין רב אשי עיין
שנים ששאלו חלוק. מבעוד יום להיות
מערב יו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט
בסדר הדורות, כ) עירובין
טומאת מת הל' ב:
ברשות שניהם: זה לילך בו שחרית.
סהדי דכל אחד מנייהו
לד ו מיי' פי"א מהל'
לו: חולין יד: יומא נו:,
הרי היא כרגלי הלוקח אוהמוסר בהמה לרועה
❖
של יו"ט לבית המדרש: וזה לילך בו
אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם
ל) בס"א: ובקנית, מ) [דף
שמטה ויובל הל' כ:
אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא
לו:], נ) [וע"ע תוספות
ערבית. של יו"ט לבית המשתה: עליו
היו רוצין לאכלה כאן אינה אסורה
יומא נו. ד"ה דברי ותוספות
כרגלי הרועה אפי' תימא ר' דוסא ולא קשיא
לצפון. על מנת אותו חלוק להוליכו
משום מוקצה לומר כל חלק וחלק יונק
בכורות מח. ד"ה דכולי],
מוסף תוספות
❖
כאן ברועה אחד כאן בשני רועים דיקא נמי
לצפון: זה שערב עליו לצפון מהלך.
ס) [דף יד:],
משל חברו ויש כאן מוקצה ולהוליכה
ב
א. בהקדוש ברוך הוא
ומוליכו לצפון: כרגלי מי שערב
דקתני לבנו או לרועה שמע מינה אמר
איש לתחומו אתה אוסר עליהן מפני
א)
שחייו ומותו תלוי בידו יש
לדרום. מה שרגליו של דרומי יכולין
יניקה זאת אם יש לחוש צריך לחוש
רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' דוסא
ברירה. תוס' יומא נו. ד"ה
הגהות הב"ח
אף משום מוקצה כפ"ה וקשה מאי
לילך לצפון מוליכו זה לצפון ולא יותר:
דברי. ב. שא"כ אמאי
ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה
ב
ב)
(א) רש"י ד"ה וזה שעירב
שתיק רב. רשב"א.
וזה שערב עליו לדרום. מוליכו (א) זה
יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חברו
כסתם משנה ותנן הבהמה והכלים כרגלי
עליו לדרום מוליכו לדרום
ג. שהרי לא מצינו
ג)
מותר לו לאכול אם נתן לו חברו
לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון
❖
כצ"ל ותיבת זה נמחק:
מוקצה כזה שיהא מותר
ג
הבעלים ולאו אוקימנא כאן ברועה אחד כאן
דאמר לעיל משלחין ביו"ט בהמה
כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך
חלקו לו ואסור לחברו
ס)
בשני רועים ת"ר שנים ששאלו חלוק אחד
דמה שמותר לבעליו מותר
ג
חיה ועוף בין חיין בין שחוטין ומפרש
לדרום מוליכו זה ולא יותר מפני חלקו
לחברו ולא אמרינן שיהא
מוסף רש"י
בשותפות זה לילך בו שחרית לבית המדרש
רבינו שמואל לאיסור מוקצה שהבהמה
של צפוני. כגון אם נתנו שניהם עירובן
אסור לחברו מפני שהוא
הלכה כר' דוסא. דאמר
וזה ליכנס בו ערבית לבית המשתה זה ערב
מקצה דעתו מחלק חבירו.
גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב
בסוף אלף אמה זה לצפון להיות לו
ד)
הרי הוא כרגלי הרועה
שם. ד. שהוא דבר שלא
ולא אסרת להו למיחש להכי ד אע"ג
שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום שהרי
עליו לצפון וזה ערב עליו לדרום זה שערב
(לקמן מ.). הלכה כסתם
היה בא לעולם מעיו"ט
דסבירא ליה כרבי יהודה במוקצה
ממקום ערובו יש לו אלפים אמה
משנה. רבי הוא סידר
והו"ל נולד ואפ"ה לא
עליו לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שערב
המשנה וכשראה דברי חכם
אסרי' משום הכי דהוא
לאיסור תחומין שחלק כל אחד יונק
לכל רוח וזה לדרום לסוף אלף להיות
עליו לדרום וזה שערב עליו לדרום מהלך
❖
וישרו בעיניו שנאן סתם
מידי דעביד דאתי. רנב"ר.
לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון אין
ומתגדל משל חברו חששת לאסרה בכך:
ולא הזכיר שם אומרו
והוינן לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון ואם מצעו
יכולין להוליכן אלא אלף אמה לכל צד
עליהן כדי שלא יהו שנויה
את התחום הרי זה לא יזיזנה ממקומה אתמר
מפי יחיד ונראין כאילו נשנו
ששניהם מותרים בהם: ואם מצעו
רבינו חננאל
מפי המרובים ויעשו כמותן
שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר דחבית מותרת ובהמה אסורה
עליו את התחום. תחום שבת מצפון
(לעיל ב:). ולו פתחים
הבהמה והכלים כרגלי
ושמואל אמר חבית נמי אסורה מאי קסבר רב אי קא סבר יש ברירה
לדרום ארבעת אלפים שנים לצפון
הרבה. כולם פתוחים או
הבעלים כו'. אוקימנא בב'
ה)
כולם סגורים (לעיל י.).
רועים, לפיכך היא כרגלי
אפי' בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה לעולם
ושנים לדרום ואם נתנו עירובן זה
כולם טמאים. כל כלים
הבעלים, אבל הא דתני
לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים
קסבר
יש ברירה ושניא בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי אמרי ליה רב
המונחים בחלל הפתחים
ר' דוסא הלוקח בהמה
תחת עובי התקרה של
לדרום ונמצא תחום שלם ממוצע
מחבירו מערב יום טוב,
כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו
פתח טמאים, ואף על פי
אע"פ שלא נתנה לו אלא
להפסיק בין שני עירוביהן לא יזוז
שתיק
רב מאי הוי עלה ר' הושעיא אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין
שאינו תחת הגג המאהיל
ביו"ט, הרי היא כרגלי
ממקומו לא לצפון ולא לדרום שהצפוני
על המת, שגזרו חכמים
הרועה, אוקימנא ברועה
ברירה וסבר ר' הושעיא יש ברירה והתנן המת בבית ולו פתחים
ו)
ה
טומאה על מקום שהוא
אחד. א"ר יוחנן הלכה
אין לו לדרום אפילו פסיעה וכן
דרך יציאת הטומאה שסופו
הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורים חשב להוציאו
כרבי דוסא. המוסר בהמתו
הדרומי לצפון שממקום עירובו יש לו
לצאת דרך שם, וכאן אין
לבנו או לרועה הרי הוא
באחד מהן או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה מצלת על הפתחים
אלפים לכל רוח שהרי לכך ערב
אנו יודעים באיזה יוציאנו
כרגליו. כלים המיוחדים
הלכך כולם טמאים (לעיל
כולן ב"ש אומרים והוא שחשב עליו עד שלא ימות המת וב"ה אומרים אף
לאחד מן האחים כרגליו,
שתסתלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה
י.) ופתח שעתיד לצאת
ושאין מיוחדין, למקום
במקום עירובו: שנים שלקחו. מעיו"ט
משימות המת ואתמר עלה אמר ר' הושעיא לטהר את הפתחים מכאן
ז)
ח)
בו מיטמא מיד וטעמא
שכולן הולכין. ת"ר שנים
לחלקן ביו"ט: חבית מותרת. להוליך
ליכא, אלא הלכות טומאה
ששאלו חלוק אחד זה
ולהבא מכאן ולהבא אין למפרע לא אפוך ר' הושעיא אמר אין ברירה
הכי גמירי לה, ואפילו
לילך בו שחרית לבית
כל אחד חלקו למקום שערב: ובהמה
ור' יוחנן אמר יש ברירה ומי אית ליה לר' יוחנן ברירה והאמר רב
ט)
חלונות של טפח על טפח
המדרש וזה לילך בו
אסורה. להוליך אלא למקום ששניהם
טמאין, דכיון דכולן סתומין
ערבית לבית המשתה זה
י)אסי א"ר יוחנן ו האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וכי תימא כי
הולכים: אפי' חבית אסורה. דאין
לא מוכחא מילתא בהי
עירב עליו לצפון וזה
לית ליה לרבי יוחנן ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ובדרבנן מי אית
מפיק ליה (ערובין סח.).
עירב עליו לדרום זה
ברירה וי"ל חלק שבא לזה היה ראוי
נפתח אחד מהן. לאחר
שעירב לצפון מהלך כרגלי
ליה כ) והתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד אלא אם
לחברו ובין השמשות קנה חלק זה
מיתת המת (לעיל י.)
מי שעירב עליו לדרום
בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב ואילו לכאן ולכאן לא
שביתת חברו: לעולם קסבר יש
ודאי בההוא מפיק ליה
וזה כו'. א) אדם יש לו
(ערובין סח.). הוא טמא.
אלפים אמה לכל רוח,
והוינן
ברירה. הלכך חבית מותרת ושאני
בין כלים דמעיקרא בין
ואם יערב לצפון בסוף
בהמה שהיתה בחיים בין השמשות וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו ואין כאן לברור: ינקי
כלים דלבסוף המובאין לו
אלף מקיר העיר וחוצה,
מבחוץ, וכולן טהורים.
תחומין. חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין: לאיסור מוקצה לא חששו. אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצים
יש לו רשות להלך לצפון
לדברי הכל מוקמינן להו,
ג' אלפים ובדרום אלף
לאכלה כאן אינה אסורה עליהם משום מוקצה לומר כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני
דמודו הכל מכאן ולהבא
בלבד, וזה פירושו כגון
יניקה זו אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה: יש ברירה. וחבית ובהמה מותרין: אין ברירה. ושניהם אסורין: המת בבית כו'.
בכלים המובאים לתוכן
שעירב אחד מהן לצפון
אחרי כן מבחוץ, דודאי
בסוף אלף, והאחד בסוף
מפורש בפרק קמא: ואתמר עלה א"ר אושעיא. הא דאמרי ב"ה אף משימות המת חשב מועלת לטהר כלים הבאים בפתחים
בההוא דנפתח מפיק ליה
אלף לדרום, נשאר לזה
ממחשבה ואילך הוא דקאמרי אבל כלים דמעיקרא לא דאין ברירה לומר הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא: אפוך.
(לעיל י.). ארבעה על
שעירב לצפון אלף בדרום,
קמייתא: לקוחות הן. ולא אמרינן הוברר לכל אחד חלק ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו
ארבעה. בכך שיערוהו
כלומר יש לו רשות להלך
שראוי להוצאת מתים
אלף בדרום שנשארו לו
והרי החליפו חלקיהם והוו להו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל: בדאורייתא. לעמוד כנגד דבר תורה כגון יובל לא סמכינן
(לעיל י.) פחות מד' על
מן האלפים שבצפון. וכן
אברירה: אבל בדרבנן. לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן סמכינן אברירה הלכך חבית ובהמה מותרים: ובדרבנן מי אית ליה
ד' אינו חשוב להציל
הדין בחבירו. ואם מיצעו
והתני איו. שם חכם: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד. בעירובין מ) תנן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין ששמע
על השאר (ערובין סח.).
עליו את התחום, הרי
מצלת על הפתחים
אילו לא יזיזהו ממקומו.
שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ד' אלפים לדרוש ברבים ואינו יודע אם למזרח אם למערב אומר אם בא חכם למזרח ערובי
כולן. מלטמא כאילו נפתח
כלומר אם עירב האחד
שבמזרח יקנה לי שביתה בא למערב ערובי שבמערב יקנה בא לכאן ולכאן אם יבאו שנים למקום שארצה אלך ואברור למחר יהא
(לעיל י.). עד שלא
בדרום בסוף אלפים,
ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע ואי אפשר כן אלא ע"י ברירה דכי בורר למחר אומרים הוברר דבין השמשות נמי
ימות המת. דלא נחתא
נמצא שהעתיק רשותו מן
להו טומאה אשאר פתחים,
העיר ושבת בסוף אלפים
דעתיה לגבי האי ובא ר' יהודה לחלוק ולומר אינו מתנה על שני חכמים לומר למחר אברור דכי בורר למחר מי יימר דערוב של אותו
אבל משימות המת כבר
אמה להלך בדרום [עוד
חכם כו'. על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא אפשר להתנות:
רוח קנה לו בין השמשות והוברר למפרע לא אמרינן: אלא אם בא
נטמאו הכלים ולא אמרינן
אלפים] אמה, ואין לו
הוברר הדבר דמעיקרא
בצפון אפילו אמה אחת.
והוינן
נמי דעתיה לאפוקי בהאי
וכן אם עירב חבירו לצפון
פיתחא אלא נחתא להו טומאה, ואפילו כלים הבאין (לשאר פתחים) שם לאחר מחשבה טמאים, דכיון דנחתא להו טומאה
בסוף אלפים העתיק אלפים שהיו לו בדרום לצפון ולא נשאר לו בדרום כלום. וכיון שחלוק זה קנה שביתה כרגלי
תו לא סלקא מינייהו במחשבה עד דעביד להו מעשה ממש, דפתח ליה להאי ומהני לטהר את האחרים מכאן ולהבא
שניהן, וזה אין לו בצפון כלום רשות להלך בו, והאחר אין לו בדרום רשות להלך אפילו אמה אחת, לא יזיזהו ממקומן,
כדקתני לעיל נפתח אחד מהן כו' (ערובין סח.). וב"ה אומרים אף משימות המת. דאמרינן יש ברירה דמאתמול דעתיה
וזה פירוש אם מיצעו עליו את התחום. איתמר שנים שלקחו חבית [ובהמה] בשותפות ביו"ט, וזה צריך לילך בדרום וזה
בהאי פיתחא ולא נחתא טומאה לאחרינא ואפילו כלים דקודם מחשבה טהורין (שם) וקס"ד דבברירה פליגי ובכלים שהיו
צריך לילך בצפון, אמר רב חבית מותרת לחלקה וליטול זה חציה בצפון וזה חציה בדרום, אבל הבהמה אסורה, ואע"ג
בהם בין מיתה למחשבה, ב"ש סברי לא אמרינן הוברר דמעיקרא דעתיה להכי הואי ולא ירדה הטומאה לשאר הפתחים,
(דאין) [דיש] ברירה, וכיון שחלקו ונוטל זה חציה וזה חציה, נתברר כי כל אחד מה שלקח הוא חלקו המגיעו מאתמול,
וב"ה סברי הוברר, ולמאי דס"ד השתא סבירא לן דבנפתח אחד מהם נמי הוו פליגי בכלים דמעיקרא, וטהורין דקא תני
ולמה אוסר רב, משום דקא ינקי תחומין מהדדי, פירוש הבהמה איבריה יונקין זה האבר אגב זה האבר, ואי איפשר שלא
לעיל לדברי הכל בכלים דמכאן ולהבא (לעיל י.). לטהר את הפתחים מכאן ולהבא. ואפילו ב"ה לית להו הוברר
נשאר מזה החצי לזה החצי ומזה לזה. ואקשו לרב [לאיסור] מוקצה לא חששו. כלומר הבהמה כולה אתמול מוקצה
ואין מטהרין אלא כלים דלבסוף דלאחר מחשבה, אבל הראשונים טמאים, וב"ש מטמאין אף האחרונים, דקא סברי משירדה
היתה ואנו שוחטין אותה ביו"ט, לאיסור שינק זה החצי חששו, שתיק רב. ור' יוחנן אמר אפילו חבית נמי אסורה, וקי"ל
תורת טומאה לפתחים לפני מחשבה במיתת המת שוב אינו עולה מהם אלא על ידי מעשה כגון נפתח, ובנפתח אחד
כר' יוחנן. איתמר רב [אושעיא] אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה. ואקשינן וסבר ר' (יוחנן) [אושעיא] יש ברירה,
מהם לא פליגי מידי (שם). האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. ולא אמרינן הוברר הדבר שזה
והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין נפתח אחד מהן כו', וכבר פירשנוהו למעלה. ופירק אפיך, רב אושעיא
חלק המגיע לכל אחד, וירושה לא קאמר רחמנא דתיהדר, אלא אמרינן חלקו של זה היה ראוי לזה והחליפו והרי הוא
אמר אין ברירה ור' יוחנן אמר יש ברירה. ומי אית ליה לר' יוחנן ברירה, והאמר ר' אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו הרי
כמקח וחוזרין ומחליפין ביובל (ב"ק סט:) וחוזר ביובל לתחילתו משום מצות יובל והדר שקליה כדמעיקרא (גיטין כה.) וחוזרין
הן כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, וא"ת יש ברירה למה מחזירין, כיון שלקחו נתברר כי זהו חלקו המגיעו שהורישו
וחולקין (בכורות נב:). אין אדם מתנה על שני דברים כאחד. להניח שני ערובין אחד למזרח ואחד למערב, שמא אם
אביו מתחילה. וא"ת שאני ירושה שהיא מן התורה ולפיכך אין לו ברירה אבל בדרבנן אית ליה ברירה, ומי אית ליה
יבואו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב, ולומר לאיזה מהן שארצה אלך למחר, לפי שקניית עירוב בין השמשות היא
ברירה כלל, והתני [איו] ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד אלא אם בא חכם למזרח עירובו כו'.
וכשזה בורר למחר אותו שירצה לא סמכינן אברירה לומר
הוברר שהעירוב לצד חכם זה קנה שביתה אמש, אלא על חכם
למערב עירובי של מערב יקנה, ואילו
לכאן ולכאן. על
שני חכמים למקום שארצה אלך, לא. דאין ברירה (יומא נו:).
אחד
ואינו
יודע לאיזו רוח יבא הוא מתנה אם בא
למזרח עירובי
של מזרח יקנה ואם בא
א) ע"פ כת"י.