משילין פרק
חמישי ביצה
לח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והוינן
בה מ"ש כו' מזרח ומערב נמי אין ברירה. פ"ה דס"ד
והוינן בה כו'. דקא ס"ד זימנין דחכם לא בא עד לאחר בין
לה א מיי' פ"ה מהל'
א) [לקמן מ.], ב) גירסת
רש"ל אשכחיה לר' אבין,
יו"ט הל' כ:
השמשות כגון שחשכה לו בתוך התחום שבאותו מקום בית המדרש
דהחכם בא בשבת על ידי אילן או גדר ואמר שביתתי
לו ב מיי' שם הל' טו
ג) ד"ה מזרח ומערב,
או בתוך ד' אלפים והוא מכיר אילן או גדר לסוף אלפים למקום
תחתיו מבעוד יום ועל ידי
כך בא בשבת מחוץ לתחום וקשה
❖
ד) [בב"מ כא.],
טוש"ע או"ח סי' שצז
שחשכה לו ואמר שביתתי תחתיו דיכול
להלך משחשכה ד' אלפים
דהאיך יכול לבא בשבת משני
צדי העיר למזרח ולמערב כיון שיש
סעי' ו:
לז ג מיי' שם טוש"ע שם
אמות כדאמר בעירובין (דף מט:).
יותר מד' אלפים בינתיים א לכן נ"ל
סעיף ז:
מוסף רש"י
הלכך היכא דבשעת קניית עירוב לא
כדפ"ה בעירובין (דף לו: ושם) ג) דלעולם
והוינן בה מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה
לח ד ה ו ז מיי' שם הל'
אתי חכם לההוא אתרא והדר אתא
אינו יכול לבא בשבת רק מרוח אחת
מאי שנא לכאן ולכאן.
יז טוש"ע שם סעי'
מזרח ומערב נמי אין ברירה וא"ר יוחנן וכבר
❖
דתלה עצמו לומר באיזה
יא:
מי יימר דקנה ההוא עירוב למפרע
ומ"מ צריך ברירה דשמא לא יזוז
בא חכם אלמא
לית ליה לר' יוחנן ברירה
שארצה אלך, דלא שרי ר'
דלמא חכם בין השמשות לא היה
ממקומו דהא קאמר ואם לאו שלא
יהודה, דאין ברירה. דכי
אלא לעולם לא תיפוך א וכי לית ליה לרבי
דעתו לבא לכאן אי לא סמכינן
יבא חכם לא כאן ולא כאן הריני כבני
בריר למחר אמרינן שמא
רבינו חננאל
אושעיא ברירה
בדאורייתא אבל בדרבנן
אתמול כי קנה עירוב לאו
אברירה לומר הוברר דלרוח זה
עירי והא דקאמר למזרח ולמערב ב
דעתיה אהך הוה אלא
ומקשינן עלה מ"ש לכאן
אית ליה דרש מר זוטרא הלכה כרבי
היה חכם עתיד לבא וזה התנה
לאו דוקא דאם כן יהא משמע דצריך
אאידך (ערובין לו:) מזרח
ולכאן דלא, דאין ברירה,
אושעיא אמר שמואל שור של פטם הרי
דלמקום שיבא החכם יהא ערובו
למזרח משום מערב ולמערב משום
ומערב נמי. בשלא בא
א)
ב
למזרח ומערב נמי אין
אלא אחד, וקא סלקא
ברירה. ופריק ר' יוחנן
קונה למפרע: וא"ר יוחנן גרסינן:
הוא כרגלי כל אדם שור של רועה הרי
מזרח אלא רוצה לומר למזרח או
ג
דעתך השתא דבין
לעולם אין ברירה, ולמה
וכבר בא חכם. הא דאמר רבי
למערב נמי אין ברירה דשמא לא יזוז
הוא כרגלי אותה העיר: השואל כלי
השמשות עדיין לא בא חכם
אם בא חכם למזרח
ד
למזרח, שעדיין היה רחוק
יהודה אם בא חכם למזרח וכו'
ממקומו ועוד אמר הרר"ף דיכול להיות
עירובו למזרח, משום
מחבירו מערב יו"ט: פשיטא לא צריכא
ה
מן העירוב (צ"ל העיר)
שכבר בא חכם. וחזרנו
דעל חכם יכול להתנות בשכבר בא
דהחכם בא משני צדדי העיר בשבת
שלא מסרו לו אלא ביו"ט מהו דתימא
ששה אלפים פחות שתי
לעולם לא תיפוך, ור'
קודם בין השמשות עסקינן אך זה
ואפילו בלא אילן וגדר כגון שהוא קרוב
אמות ומשחשיכה הלך
אושעיא הוא דאית ליה
לאו ברשותיה אוקמיה קמ"ל מסייע ליה
אלפים ונכנס לתוך ארבעת
אינו יודע לאיזה רוח בא וקאמר
לשש אלפים של עיר מצפונה והוא
ברירה, וכי אית ליה
לר' יוחנן דא"ר יוחנן השואל כלי מחבירו
אלפים של עיר וזה שהניח
ברירה בדרבנן אבל
לאותו רוח שבא לו יהא ערובי
רוצה להתקרב לתוך ד' אלפים של עיר
עירובו ותלה בדעת החכם
בדאורייתא לית ליה. דרש
מערב יום טוב אף על פי שלא נתנו
קונה דאין קנייתו על ידי ברירה
לרוח מזרחית צפונית או לרוח מערבית
ואמר אם יבא למזרח
מר זוטרא הלכה כר'
עירובי למזרח ואם לא יבא
לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי השואל:
אושעיא. אמר שמואל
אלא קנייה ודאית ולמחר גלוי מילתא
צפונית מפני שיש שם מקום יפה
לא לכאן ולא לכאן הריני
שור של פטם ששחטו
בעלמא הוא דלרוח שישמע זה שהיה
לדרוש ואין נגד העיר ממש מקום
ביו"ט כרגלי המשאיל: פשיטא לא צריכא
ו
ז
כבן עירי ולא יהא עירוב,
ביו"ט הרי הוא כרגלי
בו החכם קנה ערובו. ומדאצטריך
פנוי לדרוש רק בשני מקומות אלו
ולמחר שמע שבא למזרח,
כל אדם, משום דאית
דרגיל ושאיל מיניה מהו דתימא ברשותיה
מי יאמר דבשעת קנית
ליה קלא וכל איניש
ר' יוחנן לאוקמה בשכבר בא חכם
ואין האדם מניח ערובו למזרח ממש
קא מוקים ליה קמ"ל מימר אמר דלמא
עירוב היה דעת החכם
דעתיה עילויה מאתמול.
ש"מ לית ליה ברירה ואפי' בתחומין
ולמערב ממש אלא מתקרב הוא לצד
ליכנס לתוך ד' אלפים של
אבל שור של רעי א)
משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה: וכן
דרבנן: אלא לעולם לא תיפוך.
החכם כל מה שיכול ומניח ערובו
עיר, דילמא לא היה בדעתו
כרגלי אנשי אותה העיר.
האשה ששאלה מחברתה: כי סליק רבי אבא
לזוז ולא קנה עירובו של זה,
השואל כלי מחבירו מערב
ורבי אושעיא הוא דאמר יש ברירה.
לאלפים אמה של רוח מזרח לצד צפון
ור' יהודה קאמר דקני
יו"ט, אע"פ שלא נתנו
אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל כי
ודקשיא לך לטהר את הפתחים מכאן
וכן לאלפים אמה של רוח מערבי
דאמרינן הוברר הדבר
לו אלא ביום טוב הרי
סליק אשכחיה לר' יוחנן ורבי חנינא בר פפי
ולהבא: בדאורייתא. כגון טומאת
לצד צפון ונמצא שהוא יכול להתקרב
דסופו הוכיח שבין
הוא כרגליו. אבל השואל
ב)
השמשות היה דעתו לכאן
ביו"ט הרי הוא כרגלי
ור' זירא ואמרי לה ר' אבהו ור' שמעון בן פזי
מת לית ליה ברירה ודרך יציאתה
עד תוך אלפים של מקום שביתת
או: דקס"ד דבין
המשאיל, ואע"ג דרגיל
(שם)
הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה
החכם שהוא מהלך כל אלכסון של
ור' יצחק נפחא ויתבי וקאמרי אמאי ולבטיל
השמשות עדיין חכם לא בא
דשאיל מיניה תדיר ולא
והוא באלכסון ויכול לבא
(דף ו.) דהלכות טומאה הכי גמירי
ד' אלפים לצד צפון ע"י ערובו שמניח
אמרינן כמאן דמשאיל
מים ומלח לגבי עיסה אמר להו ר' אבא
משתחשך למזרח ולמערב
ליה מעיו"ט דמי. ב) וכולן
להו: אבל בדרבנן. כגון תחומין
למזרח או למערב והא דקאמר למזרח
הרי
ובא לו לאחד מהן
ברשותא דמשאיל קנו
(יומא
אית ליה: שור של פטם. שמפטם
ולמערב ר"ל למזרח תחומי העיר או
נו:). וכבר בא חכם.
שביתה הרי הן כרגלי
למזרחו של חכם וקל להבין: ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם
מתניתין בהכי עסקינן
שוורים למכור: הרי הוא כרגלי כל אדם. אפי' בן עיר אחרת
המשאיל ואין רשות
שכבר בא חכם קודם קנין
לשואל (להלך) [להוליך
אלמא לית ליה לר' יוחנן ברירה. וא"ת לישני ליה דיש חלוק בין
שבא לכאן ע"י עירוב מוליכו למקומו דכיון דאורחיה לזבוניה מאתמול
העירוב אבל זה לא ידע
הכלי] אלא במקום
אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר וזבין ליה: שור של רועה.
תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לכאן ולכאן לא משום דתולה
להיכן בא, ואין כאן צריך
שמותר למשאיל לילך.
ברירה, שכך מתנה לצד
האשה ששאלה מחברתה
אדם שמגדל בהמות שלו ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו:
בדעת עצמו אבל למזרח ולמערב דתולה בדעת החכם אית ליה
שהחכם בא יהא עירובי
תבלין ומים לעיסתה
הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח ואפילו
ברירה וי"ל דר' יוחנן סבר דאין חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה
קונה, ואין הדבר תלוי, אלא
הרי הן כרגלי שתיהן.
עירב רועה זה ד' אלפים אמה לרוח אחת אינו מעכב על אחד
בדעת אחרים והא דקאמר מ"ש היינו ר' יוחנן דקאמר הכי כדי לבא
גלויי מילתא כשיגידו למחר
ר' יהודה פוטר במים
שבמזרח בא נמצא שקנה
מפני שאין בהן ממש.
מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביו"ט מלהוליכו לרוח שכנגדה
לתרץ שכבר בא חכם וכי האי גונא אשכחנא ג ד) (בבבא בתרא) דקאמר
❖
עירוב המזרחי (חולין יד:).
אשכחינהו ר' אבא לרבנן
אלפים דמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר לפי שרגילין ליקח
וכמה אמר ר' יצחק וכו' והיינו מילתיה דר' יצחק וא"ת מאי פריך
דיתבי וקא הוו במתניתין
הימנו. אבל כרגלי בני עיר אחרת לא דאין לרועה שם סוחר בהמות
מדתני איו לרבי יוחנן הא ע"כ צ"ל דלרבי יוחנן אית ליה ברירה
וקאמרי וליבטלו מים
ומלח לגבי העיסה כי היא
כמו פטם שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו: פשיטא. דכי
לר' יהודה דסבר ליה דאין חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת
מוסף תוספות
הרוב. אמר להו ר' אבא
שאלו מבעוד יום ברשותיה קאי: קמ"ל כו'. והשואל דקא תני
אחרים דהכי אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לו: ושם) דקאמר
א. [וא"כ] אין כאן אלא
בדבורא בעלמא ולא משך מבעוד יום וקמ"ל כיון דאסמכיה ברשותיה
התם מתנה אדם על שני דברים כו' ר' יהודה אומר אם היה אחד
ספק ידיעה שאין אנו
א) גי' רבינו שור של רעי הרי
הוא כרגלי אותה העיר [וכ"ה
יודעין לאיזה רוח עומד
אוקמיה: ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל פשיטא. כיון דרישא
מהם רבו ילך אחר רבו ואם היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך
אבל הדבר מבורר הוא
הגי' בר' המאירי ז"ל כאן]
בדבורא בעלמא מוקמינן וסיפא נמי הכי איתא דאפילו דבורא לא
דאית ליה ברירה וקאמר עלה בגמרא ליתא למתני' מדתני איו ופריך
בעצמו לאיזה רוח יבא,
והוא מלשון המקרא במלכים
הוה אלא ביו"ט: מימר אמר. האי משאיל: דלמא. כיון דלא
אדרבה ליתא לדאיו מקמיה מתני' דמתנה אדם על ערובו ומשני התם
א' ה' ועשרים בקר רעי.
ולכי אתי למחר אין כאן
אלא גלוי מלתא בעלמא.
ב) אולי צ"ל וכלי ברשותא
אתי ואמר לי איניש אחרינא אשכח: כי סליק רבי אבא. כשרצה
משום דתניא הלוקח יין מבין הכותים פי' מסייע ליה לדתנא איו סמי
ריטב"א עירובין לו: ד"ה
דשואל קני שביתה קמ"ל דהרי
לעלות או כשהיה בדרך אמר תפלה זו: יהא רעוא. כי אמטי
חדא מקמי תרתי כו' והקשה ר"י התם אדרבה ליתא לדאיו וההוא
הן כרגלי המשאיל וכו'.
מ"ש. ב. היינו מזרח או
מערב והברירה היא אם
להתם: אימא מילתא. דשמעתתא: דתתקבל. לחכמי המקום שלא
דהלוקח דלית להו ברירה משום דתנן בפרק מי שאחזו (גיטין דף
יקנה שביתה לצד החכם
אבוש: כי סליק. כלומר כי מטא להתם: אמאי. כרגלי שתיהן
עג.) מה היא באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה
או יהיה כבני עירו. תוספות
לבטל איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא: אמר
ולכי מיית הוי גיטא [ודייקינן מינה דאית ליה לר"י ברירה] ותנן נמי
הרא"ש עירובין לו: ד"ה
מזרח. ג. בפרק אלו
להו רבי אבא. ומשום דחלקה של זו מועט בה יאבד שמה מלקרות
בעה"ב שאמר מה שלקטו עניים היום יהא הפקר אלמא כולהו הני
מציאות (ב"מ כא, א),
על עיסה זו וכי מי שנתערב לו כו' יאכל הלה זה שהרוב שלו:
מתני' אית להו ברירה לר"י וא"כ סמי תרתי מקמי תלת ומשני
דבעי וכמה, ור' יצחק הוא
לעולם איתא לדאיו דכולהו מתניתין איירי בתולה בדעת אחרים
וחדי
דבעי לה כדי לומר קב
בארבע אמות וכו'. תר"פ.
ומשום הכא אית להו ברירה אבל איו מיירי בתולה בדעת עצמו
ואם כן לר' יוחנן דלית ליה הך חילוק על כרחך אית ליה דליתא לדאיו מקמי הך תלת מתני' ומאי פריך לר' יוחנן מדתני איו ושמא
משום דבעי לתרץ לעולם לא תיפוך הקשה קושיא קלה אע"ג דשמא לר' יוחנן לית ליה דאיו עוד תירץ הר"ר שמשון משא"נז דאפי' ליתא
לדאיו דר' יהודה לא אמרה מ"מ חד תנא מעלמא אמרא ולכך מיישב ר' יוחנן הברייתא שכבר בא חכם כו' ואם כן פריך שפיר:
ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה. פרש"י הואיל ועיסה נפישא ותימה הא הוי דבר שיש לו מתירין שאפי' באלף לא בטיל וי"ל דה"מ מין במינו
אבל מין בשאינו מינו כי הכא בטל שפיר והכי מפרש בהדיא בירושלמי ועוד דלא דמי לשאר איסורים דהדבר תלוי בטעם אבל הכא
איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ ובכאן שם בעל העיסה עלויה ולא שם בעלת המים והמלח ולכך יש לו להתבטל אע"ג דיהיב טעמא
ולא בטל בשאר איסורים ורבי אבא מהדר להו דאין שם בעלת המים והמלח בטל מכאן כמו שאין שם בעל הקב בטל בעשרה קבין דנפישי:
הרי