לח:
משילין פרק
חמישי ביצה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הרי
שנתערב לו קב כו'. ואם תאמר האי פרכא אמאי המתין
וחדי. וישמח בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל
לט א מיי' פט"ו מה'
א) [שבת קא: וש"נ], ב) ב"ב
דף צג: ע"ש, ג) מנחות דף
מאכלות אסורות
להקשות אותה עד כאן דהא בכל דוכתא דקאמר חד בתרי
וקנו המים שביתה אצלה. דהא לא קשיא לן משום שהשאילתן לה או
הלכה יב סמג לאוין קמא
כג. [בכורות כג. ע"ש],
בטיל מצי למפרך הכי וי"ל דלא מצי למפרך בעלמא הכי דאין לדמות
נתנתן במתנה יהא מותר דהא אמר ביו"ט הרי הוא כרגל המשאיל
ד) עירובין ד' לח: מה: מז:
טוש"ע י"ד סי' צח סעיף
איסור לממונא אבל הכא במתני' ממונא אע"ג דאיכא איסור תחומים
דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קא
ודף צז:, ה) [חולין ו.],
[א] ב וסי' קט סעיף א:
מ ב מיי' פי"ח מה'
ו) [בסוכה לט. פרש"י משה
קשיא להו: גולתיכו שקלי. מלבושכם
מ"מ איסור התחומים אינו בא אלא
מכירה הל' יג סמג
גדול הדור ובחולין צג.
לקחתי שאתם משחקים עלי: גולתא.
משום דעת הבעלים דבעלמא בשאר
הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין
לאוין קע טוש"ע ח"מ סי'
פרש"י תלמיד חכם],
רכט סעיף ב: אסורי חד בתרי בטיל אבל הכא הכי
תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו
ז) [ועי' תוס' פסחים ל. ד"ה
של חבירו יאכל הלה וחדי אחיכו עליה אמר
ג [מיי' פ"א מהלכות אבות
אמר ותוס' חולין צז. ד"ה
פריך דודאי מי שנתערב לו קב חטין
וכשיושב מעביר טליתו וזה נראה:
להו גולתיכו שקלי הדור אחיכו עליה אמר
❖
הטומאות הלכה יז]:
אמר רבא],
מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר
כו' משום בטול לא פקע שם בעלים
מא ד מיי' פי"ו מה'
רב אושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה מאי
להו. למי שנתערב לו קב חטין בי'
ה"נ משום בטול לא פקע שם בעלים
מא"ס הל' ב סמג
❖ ולא בטיל:
שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו דהוה
לאוין קמא:
וקנו מים ומלח שביתה אצל בעלים
קבין שעורין של חבירו יאכל הלה
מוסף רש"י
ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בטיל
וחדי מכלל דסבירא ליה בה דודאי
משה שפיר קאמרת.
וחדי.
חטין בחטין נמי נהי דלרבי יהודה לא בטיל
יאכל וחדי דכיון דשאינו מינו הוא
וישמח לבו בדבר שלא עמל
כלומר רבינו בדורו כמשה
רבינו חננאל
בדורו (שבת קא:) או: גדול
בטל מועט במרובה: חטין בחטין
לרבנן מבטל בטיל אמר ליה רב ספרא
בו כך זו אין שמה בטל מכאן
א
הדור (סוכה לט.) או:
אי הכי כי המעט בטל
נמי כו'. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן
הואיל וקנו המים שביתה אצלם והא לא
משה שפיר קאמרת ולא שמיע להו הא
תלמיד חכם (חולין צג.).
ברוב, מי שנתערב לו
א)
חייב לשלם לו דמי
במנחות בהקומץ רבה (דף כב.):
קשי' דמשום שהשאילתו לו [או נתנתה]
קב חטין בי' קבין של
דאמר רבי חייא קטוספאה משמיה דרב
חטים. שהרי הפחיתו
חבירו יאכל הלה וחדי.
אמר רב ספרא. לרב אושעיא: משה.
במתנה יהא מותר דהא אמר ביו"ט
ב)בהבורר צרורות מגרנו של חברו חייב לשלם
במדה דאיהו הוה מזבין
שחקו עליו. אמר להן
ביקרא דמשה קא משתבע : שפיר
הרי הוא כרגלי המשאיל דבתר בין
ו)
ליה עם החטין, דעפרורית
וכי מלבושיכם לקחתי
לו דמי חטים אלמא כילא חסריה הכא נמי
מקבל לוקח, אבל לחזור
קא אמרת. בתמיה כלומר אמאי קא
השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום
שתשחקו על דברי כו'.
כילא חסריה א"ל אביי ולא שני ליה למר
ולערב אינו יכול דהשתא
א"ר אושעיא שפיר עבוד
מעוטא ורובא קשיא להו לשון הקונ':
מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתני':
עושה עולה בידים וכתיב
דאחיכו עליה למה לא
נהי
בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו
דלר' יהודה לא בטיל לרבנן
ולא שמיע להו. להנך רבנן דמקשו
לא תעשו עול, וגם לוקח
אמר חיטין שנתערבו
לא מחיל אלא מה שנתערב
תובעין א"ל וליטעמיך הא דאמר רב חסדא
בשעורין משום דהוו ליה
מבטל בטיל. מכאן נראה
אמתני' הא דאמר וכו': משלם לו
מעצמו עם התבואה בעל
מין בשאינו מינו (ולא
דמי חטין. שאין דרך לבוררן והן
דהלכה כרבנן מין במינו בטיל שפיר
נבלה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר
ג) ג
כרחו של מוכר, וכשבורר
בטיל) [ובטיל], חיטין
נמכרין בתוך החטין: אלמא כילא
דהא סתמה דהש"ס קאמר הכי:
ז)
הצרור ומשליך חוץ היזק
בחיטין נמי א) לר' יהודה
לשחוטה שתעשה נבלה שחוטה אינה בטל'
הכי נמי דכי אית ליה בעלים לא
בידים הוא, שאותן צרורות
דם אין מבטל דם ולא
חסריה. מפני שחסר מדתו מתחייב
בנבלה לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוט'
היו שוין לו כמו חטים
בטיל, הא לרבנן מין
בטיל. פרש"י אלא ודאי בטל
לו ואע"ג דלא מידי שוו וכ"ש מים
(רשב"ם ב"ב צד.). נבלה
במינו בטל ברוב. אמר
הכי נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה וכי
וא"ת והא רב ספרא אתא לקיי' תירוץ
ומלח דלא בטלי במעוטייהו דמידי
בטלה בשחוטה. אם יש
ליה רב ספרא לר' אושעיא
תימא הכי נמי והא תניא א"ר יוחנן בן נורי
שתי חתיכות שחוטה ואחת
משה שפיר קאמר להו,
דרבי אבא ור' אבא קאמר דאפילו
דטעמיה הוא משום חיובא דממונא
נבלה ואין ידוע איזוהי,
לא שמיעא להו הא
ד) חפצי הפקר קונין שביתה אע"פ שאין
לא בטיל במיעוטא: אמר ליה אביי.
אין לו תובעין לא בטיל כמו במתניתין
בטלה בהן, שאם נגע באחת
דאמר רבה בר' חייא
להם בעלים דומין כמי שיש להם בעלים
כ"ש הכא שיש לו והיכי מייתי ראיה
לרב ספרא והיכא מתרצא מתניתין
מחתיכות אינו טמא
קטוספאה משמיה דרב,
דאמרינן שחוטה היא
הבורר צרור מגורנו של
בהכי: ולא שני ליה כו'. ומתני' ממון
א"ל מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא
דאפילו יש לו תובעין בטל ואדרבה
דמין בשאינו
חבירו משלם לו דמי
(מנחות כג.)
תקשי ליה לנפשיה וי"ל דבשלמא רב
שאין לו תובעין היום הוא דאושלתינהו
בטיל ממונא לא בטיל וטעמא מאי אביי
מינו בטל והאי מין בשאינו
חיטין, כלומר כיון שהיה
מינו הוא (בכורות כג.).
ספרא לא קשה ליה דשאני איסורא
ניהלה עד לאחר יו"ט ואין לה בעיסה
(מורח) [מוכר] כמות
אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות רבא
שאי אפשר לשחוטה
שהוא בצרורותיו ללוקח
מממונא אע"ג דיש לו תובעין והכא
זו אלא איסור שביתה משום ממונא
אמר ה)ד תבלין לטעמ' עבידי וטעמ' לא בטיל
שתעשה נבלה. והוה ליה
לא ביטלו, ולפיכך חייב
מיירי באסור נבלה שנתערבה בשחוט'
המעורב בה וכיון דמעוטא ברובא
מין בשאינו מינו ובטל
לשלם לו, וכ"ש חטין
ורב
לדברי הכל (מנחות שם).
בחיטין. כך אילו המים
כו' לכך בטל אע"ג דיש לו תובעין
הוא וממון שאין לו תובעין הוא לא
ושחוטה אינה בטילה
והמלח כיון שעתידה
חשיב ממונא ולבטל: אמר ליה. רב ספרא לאביי ומשום דאין לו
ורב ספרא מייתי הכי אלמא מידי דשייך ביה ביטול יש לו תובעין
בנבילה. אם יש שתי
ללוש בהן העיסה, וכי
תובעין פקע שם ממונא מיניה ונוח ליבטל וכי טעמא דבטול ברוב
אין מועיל כלל לומר הואיל ויש שם בעליו עליו אינו בטל אלא
חתיכות נבילה ואחת
לא תתקיים לישה אלא
שחוטה ביניהן, אינה
במים ולא ביטלתם וזה
בבעלים ולא בעלים קאי: ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה
מבטל שפיר אלמא לא תליא מילתא כלל בתובעין אם כן מתניתין
בטילה, ואם נגעה אחת
דומה לזה. א"ל אביי לרב
בטלה בשחוטה. אליבא דר"י אמרה במנחות דאמר מין במינו
נמי אע"ג דאין לו תובעין כיון דלא שייך ביה בטול דממונא הוא
מהן בתרומה אינה נשרפת
ספרא ולא שני ליה למר
לא בטיל מין בשאינו מינו בטיל ותני רבי חייא נבלה ושחוטה
ואסור תחומין בא על ידי הבעלים ושם בעליו עליו קנו שביתה אצלו
עליה אלא תולין דשמא זו
בין ממון שיש לו תובעין
ולא שייך בו בטול: וכי תימא הכי נמי דלא שייך והתני' רבי
היא השחוטה (שם).
לממון שאין לו תובעין.
בטלות זו בזו לר"י ואשמעינן רבי חייא דכי אמר ר"י היכא דאפשר
שאפשר
לנבילה
כגון מי שנתערב לו חיטין
יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר כו'. אלמא אע"ג דאין לו תובעין
לו להיות כמותו אבל אי אפשר לו להיות כמותו מין בשאינו מינו
שתעשה שחוטה.
בחיטין, או מי שבורר
קנו שביתה במקומן וא"ת מאי פריך מר' יוחנן בן נורי הא פליגי
הוה ובטל ופריש רב חסדא דהאי אפשר ולא אפשר דרבי חייא
לקמיה מפרש טעמא דרב
צרור מגרנו של חבירו
חסדא דאזיל בתר מבטל,
דודאי לא בטל, והאיך
רבנן עליה דרבי יוחנן ואנן ס"ל כרבנן דאמרי לא קנו שביתה אלא
בתר המבטל דהוא רובא אזלינן דאם אפשר לו להיות כמועט
והואיל ואי אפשר לרוב
ידמו למי שכבר השאילם
כרגלי המוצאן הואיל ולית להו תובעין הכי נמי במתני' נימא
בהלכותיו הוי מין במינו ואי לא הוי מין בשאין מינו. הלכך כזית
להיות כמועט הוי כמין
ואין לו תובעין לעולם
בשאינו מינו ולא אזלינן
הכי וי"ל דהכי מייתי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן
נבלה שנתערבה בהרבה זיתים של שחוטה בטלה כמי שאינה שם
דודאי בטל. ואקשינן
בתר בטיל, דאף על גב
אלא הא דאמר רב
נורי אלא היכא דאין שייכות הבעלים כלל כגון חפצי הפקר דקנו
והנוגע בהן אין טמא דמין בשאין מינו הוא דאי אפשר לשחוטה שהוא
דאפשר למועט להיות
חסדא במסכת מנחות
שביתה במקומן אבל היכא דיש להם שייכות הבעלים כגון במתני'
המבטל להיות מטמא במגע ובמשא כנבלה אבל שחוטה שנתערבה
כמרובה הוי כמין בשאינו
פרק ג' נבילה בטלה
מינו (שם). חפצי הפקר
אפי' רבנן מודו דאזלינן בתר בעלים אפי' היכא דליכא תובעין השתא
בנבלה דרובה נבלה אין השחוטה בטלה להיות הנוגע בהן טמא
בשחוטה שאי אפשר
קונין שביתה. כלים שאין
לשחוטה שתיעשה נבילה,
ומדרבי יוחנן נשמע לרבנן דכי היכי דלרבי יוחנן חפצי הפקר קנו
ודאי לשרוף תרומה על מגעו לפי שאפשר לנבלה שהוא המבטל
להם בעלים וחשיכה להם
הא נבילה דכי אית לה
שביתה במקומן אע"ג דאין להן תובעין לרבנן נמי היכא דהיו להם
שתעשה טהורה כשחוטה דלכי מסרחה ואינה ראויה לגר שוב אין
במקום אחד, אע"ג שלא
תובעין למה בטלה. ופריק
נתכוין להם אדם להקנותן
איסורא בטיל וממונא
קרויה נבלה: הכי נמי. דאי הוו לה בעלים לא בטלה: וכ"ת הכי נמי
תובעין אע"ג דהשתא לית להן קנו שביתה במקומן:
רבא אמר עבידי כו'. פ"ה דאביי יהיב טעמא לעיסה ורבא שני
שביתה, קונין שביתה
לא בטיל. פירוש, חתיכת
והתניא. דמשום דלאו בעלים לא פקע חשיבותא דממונא: דאמר
במקומן ואין אדם יכול
בשר נבילה שנתערבה
רבי יוחנן חפצי הפקר. הנמצאים קונין שביתה והמוצאן מוליכן
קדרה ולא פליגי ודוחק לכן נראה דאביי שני עיסה וה"ה
לטלטלן משם יותר מאלפים
בחתיכות בשר שחוטה,
לכל רוח ואפילו עירבו לצד
בטלה טומאת הנבילה
קדרה שמא תעשה בשותפות ורבא שני קדרה והוא הדין עיסה דמלח
ממקום מציאתן אלפים לכל רוח ואינו מוליכן למקום שערב שם דיש
אחר (ערובין מה:).
(מן) [בין] החתיכות כולן
יהיב טעמא בעיסה ומים חשיבי דעיקר העיסה נעשית ממים:
להם שביתה לעצמן. אלמא חשיבי בלא בעלים ושפיר תנן במתני'
ואינן מטמאה במגע (ולא)
דאע"ג דאין לו תובעין לא לבטול: ר' יוחנן בן נורי אומר כו'.
משום
אפילו [נוגע] באחת מהן,
כי לעולם לא יתכן להיות
ולא בהדיא תנן לה הכי אלא מדבריו שמענוה בפ' מי שהוציאוהו
השחוטה כנבילה לטמא
(עירובין דף מה:): א"ל. אביי לרב ספרא אכתי מתני' לא מתרצא דאפי' יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטל מדמייתית על זה הבורר
במגע ובמשא, להיות
צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן לבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון
השחוטה כנבילה לטמא
במגע ובמשא, וכי היכי
המועט לבעליו של מרובה ומתני' נמי לא קאמרי' דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן
כל היכא דלית ליה תובעין
דלבטל: וטעמא מאי. הש"ס בעי לה דכיון דלאו תירוצא נינהו הנך שנויי טעמא דמתני' דלא בטיל מאי הוא: ה"ג אביי אמר כו' ורבא
לעולם בטל, והא נכסי
אמר כו'. ולא פליגי אלא מר שני עיסה ומר קדרה: אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות. אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה
הפקר לית להו תובעין
וא"ר יוחנן בן נורי דקנו
אתי למימר נמי בעיסת שותפות דיוליכוה כל אחת ואחת למקומה: ורבא אמר כו'. ולא פליג אדאביי אלא מר שני חדא ומר שני חדא:
שביתה. ופרקינן נהי דקנו
שיש
שביתה מיבטל לא בטלי
ברובה. אביי אמר לעולם מים ומלח בטילין לגבי עיסה, ומתניתין גזירה היא שמא יעשו עיסה בשותפות, כיון דידעי כי משאלת מים ומלח העיסה ההיא כרגלי שתיהן, כ"ש העושה בשותפות. רבא אמר תבלין ומלח
לטעמא עבידי, וטעמא לא בטיל, כי הנה הוא בעצמו לא נתערב.
א) צ"ל נהי דלר' יהודה אין דם מבטל דם ולא בטיל וכו'.