משילין פרק
חמישי ביצה
מ.
עין משפט
מסורת
הש"ס
נר מצוה
מי שזמן אצלו אורחים. מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי ערוב: לא יוליכו. לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת הלילה: אלא אם כן
נח א מיי' פ"ה מהל'
א) ב"ק מז: נט: ב"מ פא:,
ב) [שבת קכח.], ג) לעיל לח.,
יו"ט הלכה יב טוש"ע
זכה להם. ע"י אחר: מנותיהם מערב יו"ט. שמסרם בעל הבית זה לאדם אחר במשיכה ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין
ד) [לעיל לז:], ה) לעיל לז.,
א"ח סימן שצז סעיף יח:
לו לאדם שלא בפניו והיו שלהם מבעוד יום לילך כרגליהם: גמ' אם הכניס ברשות. שורו וקדרותיו ופירותיו לחצר חברו בעל חצר
נט ב מיי' פ"ג מהל' נזקי
ו) שבת מה: קנז., ז) שבת
קמא דכי אמר ליה עול עול ואנטר קאמר ליה: לימא.
חייב בנזקין ורישא דהך מתני' בבבא
הך פלוגתא דהכא כי הך אזלא משום
מה: [תוספתא פ"ד],
ממון הלכה יד [ופ"ז
❖
ח) שבת מה:,
הלכה ה] סמג עשין סו
דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי
טור ש"ע ח"מ סימן שצג
[אלא
ברשותיה לענין שמירה הוא הדין
מי שזמן אצלו אורחים לא יוליכו בידם
אם כן זכה להן. תימה
ת"י
א
סעיף א [וסימן שצט סעיף
לתחומין: אמר לך רב. בהך אנא
ל"ל זכה אפי' בירר
ה ועי' בהג"ה בסימן רצא
מנות אלא אם כן זכה להם מנותיהם מערב
מוסף רש"י
סעיף ג:
יו"ט: גמ' אתמר המפקיד פירות אצל חבירו
דאמרי אפי' לרבי דאילו רבי לא פליג
חלק כל אחד ואחד א נמי מידי דהוה
ס ג מיי' פ"ה מהלכות
אם הכניס ברשות בעל
אלא בדלא פריש אלא עול סתמא
אשואל ב דאמרינן לעיל (דף לח.) אע"פ
החצר חייב. משנה היא
יו"ט הלכה יג טוש"ע
רב אמר כרגלי מי שהפקידו לו ושמואל
אמר ליה וסבר רבי עול ותנטר את
בפרק שור שנגח את הפרה
א"ח סי' שצז סעיף יז:
שלא נתנו לו אלא ביו"ט וכו' וי"ל ג
אמר כרגלי המפקיד לימא רב ושמואל
סא ד ו מיי' פ"ב
(מז.) בקדר שהכניס
קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא
דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על
מהלכות יו"ט הל'
קדרותיו ושברן שורו של
מנות] ד: [תנן ואם עירב הוא
דאזדו לטעמייהו דתנן א) אם הכניס ברשות
לאו בסתמא עסקינן אלא בדקביל
ב סמג לאוין עה טוש"ע
בעל הבית או הכניס שורו
בעל החצר חייב רבי אומר לעולם אינו חייב
לנטירותא: ושמואל אמר אנא דאמרי.
א"ח סימן תצז סעיף ב
ונגחו שורו של בעל הבית
פירותיו כמוהו. מרישא דקתני ואם
וסימן תצח סעיף ג:
או שהכניס פירותיו ואכלתן
עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור ואמר
בהא אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי
ערבו בני אותה עיר לא יביאו לא
ה [טוש"ע י"ד סימן לט
בהמתו, בעל החצר חייב
רבנן התם דקיימי ברשות בעל חצר
רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים
מצי למידק דאיכא למימר דלא ערבו
בנזקו, דכי אמר ליה עול,
סעיף יב וש"ך שם]:
הנפקדים] : פצעילי תמרה.
סב ז מיי' פכ"ו מהל'
עול ואנטר לך קאמר ליה,
אלא לענין שמירה דכיון דסבירא להו
ושמואל אמר הלכה כרבי לימא רב דאמר
ה
ב
והוא הדין הנח סתמא
שבת הלכה יד סמג
דמסתמא עול ואנטר לך קאמר ליה
פ"ה תמרים שאינם מתבשלין באילן
כרבנן ושמואל דאמר כרבי אמר לך רב אנא
. רבי
בשוק
לאוין סה טוש"ע א"ח
(ב"מ פא:)
כ"ש דבעל השור מינח ניחא ליה
❖
לעולם וגודרין אותן מן הדקל ועושין
אומר לעולם אינו
סימן שי סעיף ב:
דאמרי אפי' לרבי עד כאן לא קאמר רבי התם
חייב. דעול ותיב ונטר לך
דמוקי שורו ברשותו דבעל חצר
להם חותלות וכונסין לתוכן ומתבשלות
ו
אלא דבסתמא לא קביל עליה נטירותא אבל
קאמר, וה"ה להנח סתמא
לשמרו דאי מזיק האי שור לבעל חצר
ומבעיא לר"ש מהו לאכול מהן ביו"ט
בשוק (שם). שור של
רבינו חננאל
הכא הא קביל עליה נטירותא ושמואל אמר
לא מיחייב עליה אבל הכא לענין
ולא נהירא דפצעילי תמרה לא משמע
פטם. שמפטם שוורים
למכור, הרי הוא כרגלי
אנא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי
איתמר המפקיד פירות
תחומין מי ניחא ליה לאיניש כו': תנן
הכי אלא פירושו דהוי פגי תמרה
כל אדם. אפילו בן עיר
אצל חבירו, רב אמר כרגלי
ואם ערב הוא פירותיו כמוהו. אלמא
רבנן התם אלא דניחא ליה לאיניש דניקום
שסופן להיות נגמרין ומתוקין יפה יפה
אחרת שבא לכאן ע"י
המופקדין אצלו ושמואל
כרגלי המפקיד נינהו: שיחד לו קרן
עירוב, מוליכו למקומו,
ועדיין לא נתבשלו ופוצעין אותם אחת
כרגלי המפקיד. לימא אזדו
תוריה ברשותיה דבעל חצר דאי מזיק ליה
דכיון דאורחיה לזבוניה,
לטעמייהו דתנן בב"ק
זוית. דאושליה ביתא הלכך ברשות
לשנים בסכין ומעלין אותן לגג ליבשן
לא מיחייב אבל הכא מי ניחא ליה לאיניש
ז
ח
מאתמול אוקמיה ברשותיה
בפרק שור שנגח את
המפקיד הן אבל הכא דמשכן שומר
ולא הוו כגרוגרות וצמוקין דלא דחינהו
דמאן דאתי למחר וזבין ליה
הפרה, אם הכניס ברשות,
ט
דליקום פיריה ברשותיה דחבריה תנן ואם
וקבל עליו שמירתן הרי הן כרגליו:
. הבהמה
בעל חצר חייב, רבי אומר
בידים דלא היו ראוין מעולם :
(לעיל לח.)
י
ערב הוא פירותיו כמוהו ואי אמרת כרגלי
והכלים
כרגלי
בכולן אינו חייב עד
אא"כ זכה. וכי זכה מיהא מוליכין
הדרן עלך משילין
הבעלים. שהשואל או
שיקבל עליו בעל הבית
מי שהפקידו אצלו כי ערב הוא מאי הוי
והרי בידו הופקדו לאחר זכיה וש"מ
לוקח בהמה או כלים
לשמור, ואיתמר אמר רב
וסליקא לה מסכת ביצה
אמר רב הונא אמרי בי רב כגון שיחד לו
כרגלי המפקיד הן: זכה שאני. שהרי
מחברו ביום טוב, אינו יכול
הונא אמר רב הלכה
ג
להוליכם אלא למקום
כחכמים, ושמואל אמר
קרן זוית ת"ש מי שזמן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אא"כ זכה להם
כל עצמו לא עשה אלא להוציאו
שהבעלים
הראשונים
הלכה כרבי, אמר לך רב
משביתתו ולהעמידו בשביתה שלהן
מנותיהם מערב יו"ט ואי אמרת כרגלי מי שהפקידו אצלו כי זכה להם ע"י
מותרין לילך שם, ואם
אנא דאמרי אפילו לר' עד
וברשותן: תלא בשרא בעברא דדשא.
עירבו לצפון לא יוליכנו זה
כאן כו', וכבר פירשנוהו
אחר מאי הוי ה"נ כיון שזכה להם ע"י אחר כמי שיחד לו קרן זוית דמי
לדרום (ערובין צז:) ואם לא
במקומו. והא דתנן אם
בבית אושפיזכניה שנתנו לו טבחי
ואיבעית אימא זכה שאני רב חנא בר חנילאי תלא בשרא בעברא דדשא
ערב יש לה אלפים לכל רוח
עירב פירותיו כמוהו,
העיר מבעוד יום והוא היה בן עיר
העיר (לעיל לז.) כשם שאין
דשמעינן מינה כרגלי
אתא לקמיה דרב הונא א"ל אי את תלית זיל שקיל ואי אינהו תלו לך
אדם יכול לילך ביו"ט אלא
המפקיד, אוקמה רב
אחרת שמערבין לו לבוא לכאן: ה"ג
לא תשקול ואי איהו תלא מי שקיל והא רב הונא תלמיד דרב הוה ואמר
עד תחום שבת, כך בהמתו
בדיחד להן [קרן זוית] ולא
ב)
א"ל אם את תלית זיל שקיל ואי
אינה יכולה לילך חוץ
קיבל להיות מופקדין
רב כרגלי מי שהפקידו אצלו שאני עברא דדשא דכמי שיחד לו קרן זוית
אינהו תלו לך. לצרכך לא תשקול
לתחום, וכליו נמי אין לו
אצלו, לפיכך ברשות
רשות לשגרם חוץ לתחום
דמי א"ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור
בעליו עומדין. רב חנא בר
להוליכן לעירך ולקמיה מפרש
ג)
(האורה ח"א סי' סט).
חנילאי תלא בישרא
טעמא ואזיל: שאני עברא דדשא.
של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם א"ל רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא
אין משקין ושוחטין.
בעיברא דדשא, והפקידו
כלומר שאני הכא דתלינהו איהו
דרך להשקות בהמה לפני
אצל בעל הבית בערב
שקיל והאמר ד)רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' דוסא א"ל רב אשי לרב
שחיטה שתהא נוחה
יו"ט, ואתא ביו"ט לגבי רב
גופיה בעברא דדשא והם לא קבלוהו
כהנא ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים אלא
ה)
להפשיט (שבת מה:)
הונא, וא"ל מהו
מידו לשמרו דכמי שיחד לו קרן
אורחא דמילתא נקט (שם
למישקליה ולמיזל היום
שאני רב חנא בר חנילאי דגברא רבה הוא וטריד בשמעתיה וה"ק ליה אי את
זוית דמי: א"ל רב הלל לרב אשי
קנז.). את המדבריות.
בתחום שלי, א"ל אי אנת
תלית אית לך סימנא בגוויה ולא מסחת דעתך מניה זיל שקול ואי אינהו תלו לך
הברייתות (שם מה:)
תלית ליה בעיברא דדשא
ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר
מסחת דעתך ולא תשקול: מתני' ו) ד אין משקין ושוחטין את המדבריות
שרועות באפר תמיד ולנות
מוכחא מילתא דלא
שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי
בתוך התחום (שם קנז.).
אפקדתיה לגבי מריה
אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן בייתות הלנות בעיר מדבריות
פצעילי תמרה. תמרים
כל אדם. אלמא כיון דאוקמיה
דביתא, ואע"ג דאמר רב
הלנות באפר: גמ' למה לי למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחיה
הנלקטים קודם בישולן
כרגלי המופקדין אצלו בכי
במחשבתו ברשות כל מי שיקנהו
וכונסין אותם בסלים
האי גוונא מודי רב דהוא
מותר הקונה להוליכו למקומו והכא
קמ"ל דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא ת"ר
שעושין מלולבין והן
כרגלי המפקיד, ואי אנת
ה
ז)
מתבשלות מאליהן, מהו
נמי הא ברשותיה אוקמיה במחשבתו
אפקדתיה גבייהו ואינהו
אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות
ו
לאכול מהן קודם בישולן,
תלו לא תשקול. ואקשינן
ברשות כל מי שיקחנו: א"ל רבינא
באפר ונכנסות ברביעה ראשונה ואלו הן בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ
מי מודה בהן דמוקצות הן
וכי האי גוונא אי אינהו
לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא
כגרוגרות וצימוקין או לא
תלו, והאמר שמואל שור
לתחום ובאות ולנות בתוך התחום רבי אומר אלו ואלו בייתות הן אלא
❖
(שבת מה:).
של פטם כרגלי כל אדם,
שקיל והא"ר יוחנן הלכה כר' דוסא.
אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות
דכיון דמכרזי עליה כל
דאמר הרי הוא כרגלי הרועה אלמא
אדם דעתיה עילויה, וכ"ש
החמה ולא בימות הגשמים ומי אית ליה לרבי מוקצה והא בעא מיניה
כיון דאין רועה בעיר אלא הוא ואנן
זה שכבר קנה. א"ל רבינא
מוסף תוספות
לרב אשי א) ואי הוו איהו
ר' שמעון בר רבי מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו א"ל אין מוקצה לר"ש
סהדי דכל מי שיש לו בהמה דעתו
ח)
ז
תלי שקיל, והא"ר יוחנן
א. שאומר מנה זו אתן
שתהא כרגליו אמרינן בתריה אזלה וכל
אלא
הלכה כר' דוסא דאמר
לפלוני ומנה זו לפלוני
ואדעתא דידיה תלו ליה: כרגלי הבעלים. וכיון דלצרכו תלאוה שם הוה ליה איהו בעלים:
שכן הכא דאוקמוה בהדיא ברשותיה
הלוקח בהמה מחבירו
הרי זה לגביה כמזכה להן.
מעיו"ט אע"פ שלא נתנה
רשב"א. ב. כלי מחבירו
אלא שאני רב חנא בר חנילאי כו'.
וטעמא לאו משום תחומין אלא רב הונא דאורי ליה הכי תלמידיה דרב הוה ורב אמר
לרועה אלא ביו"ט הרי
בעי"ט דאמר ר' יוחנן
בשחיטת חולין (חולין דף צה.) בשר כיון
שנתעלם מן העין אסור ואפי' תלוי ביתד בבית ישראל ורב חנא אגב טרדא דשמעתיה משכח
הוא כרגלי הרועה,
דהרי הוא כרגלי השואל.
שאר עסקיו: וה"ק ליה. רב הונא: אי את תלית. מידי דעביד איניש בידיה לא מנשי ולא מסח דעתיה: ואי אינהו תלו לך.
ואוקימנא ברועה אחד.
שם. ג. דדעת המשאיל
אתה לא היה דעתך לכך והם אינם זהירים בשלך ואסחו דעתייהו ולא תשקול. לשון אחר משום מוקצה: מתני' אין משקין
א"ל רב אשי לרב כהנא ואי
והשואל בכך. רשב"א.
אינהו תלו לא שקיל, והתנן
ד. אע"פ שדעת בעל
ושוחטין את המדבריות. משום מוקצה ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין: גמ' מלתא אגב אורחיה. דתנא דה"ל לאורויי בבהמות
השואל כלי מחבירו מערב
הבית בכך אין דעת
מי מותרת ומי אסורה נקט אורחיה בלישנא דמשמע מינה מילתא חדתי בדרך ארץ: משום סרכא דמשכא. שתהא נוחה להפשיטה
יו"ט כרגלי השואל, הנה
האורחים סומכת בכך לפי
אע"פ שהן ברשות
שאינם יודעים אי זו מנה
שהוא נדבק יותר מדאי בבשר: ונכנסות. לישוב: ברביעה. במרחשון: פצעילי תמרה. תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם
המשאיל כרגלי השואל הן.
ייחד לכל אחד ואחד
וגודרין אותן מהאילן ועושין להן חותלות הן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות: מהו. לאכול מהן ביום טוב:
ואסיקנא אלא רב הונא הכי
מהם. שם. ה. הא עירב
קאמר, רב חנא בר חנילאי
אותו שהיו מופקדין אותן
אלא
גברא וטריד בשמעתיה
מביאין אצלו דכרגליו הן.
הוא, אי איהו תלא גלי דעתיה דכי יהיב סימנא שקיל ליה ולא מסח דעתיה, ואי אינהו תלו חייש דלמא מחלפי ליה ב) ומסח
רשב"א. ו. אותם בסלים שעושין מלולבין והן מתבשלות מאליהן. רש"י שבת מה: ד"ה פצעילי. ז. מלשון המפצע זתים שהיו
מפצעין התמרים כדי להתבשל. רשב"א. ח. ולאחר פצועיהן מתקלקלין, ולפיכך היה סבור לדמותם לגרוגרות וצמוקים, ואפ"ה דעתיה מיניה. מי שזימן אצלו אורחין לא יוליכו בידם מנות אא"כ זכה להן במנותיהן מערב יו"ט. [מתני'] אין משקין ושוחטין
המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות. למה לי למיתנא משקין, מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלישקי איניש והדר
אמר לי' רבי שאין דומין לגרוגרות וצמוקין דהנך מתקלקלים ביותר וחוזרין ומשביחין. שם. ט. שהיו מתחלה ראויין לאכילה
לישחיט, מ"ט דכי איכא סירכא משמטא ג) . ת"ר אלו הן מדבריות שיוצאות ורועות בא'[פר] [ב]פסח ונכנסות ברביעה
והוא דחה אותם בידים לייבשן ושוב אינן ראויין עד שייבשו. שיטה. י. ואיכא דאכיל מינייהו. שם.
[ראשונה]. בייתיות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. ר' אומר אילו ואילו בייתות הן, אלו הן מדבריות
שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות בישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ומקשינן ומי אית ליה לר' מוקצה כלל דקתני אילו הן מדבריות, והא בעא מיניה ר' שמעון בר' מר' פצעילי תמרה לר' שמעון מהו, ואמר ליה אין מוקצה לר' שמעון
א) נראה דצ"ל ואי אינהו תלו ליה לא שקיל. ב) נראה
דרבינו ז"ל ס"ל דכיון דמסח דעתיה מיניה אסור משום תחומין וכן פי' הרב
המאירי ז"ל
בשם המפרשים ז"ל ואולי
דכיון על רבינו ז"ל. ג) כ"ה
גי' הרי"ף ז"ל ועי'
בש"ך יו"ד סימן ל"ט ס"ק ל"ב.