מאימתי פרק
ראשון תענית
יב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל
תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית.פי'במסכת
הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום.
מד א ב
א)
כלומר לא אמרו במתענה שאכל בו ביום כגון שהתחיל להתענות
ע"ז פרק אין מעמידין וכן בחלוק שאין לו אימרא
ב)
עד חצי היום ואח"כ אכל דאין זה עינוי ואם אכל קודם חצות אין
פירש התם וכל הפסק דמתענין לשעות דכל תענית צריך לקבלו
ג) ד)
בכך כלום דאינו תענית של כלום אלא
כשהשלים כל היום אע"פ
מבערב בתפלת המנחה בשומע תפלה ואם הוא שבת באלהי נצור
מה ג
ה)
מו ד
שלא קיבלו עליו מאתמול. ופריך אי
וצריך שיאמר למחר אהיה בתענית
ו)
דקבל עליו להתענות עד חצי יום
יחיד כי היכי דליכא למטעי בתענית
הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם
א
מז ה
ז)
התם
לצעורי נפשיה
והדר מתענה כל היום האי תעניתא
צבור:
כלום עד הערב א"ל אביי הא תענית מעלייתא
ח)
בעלמא. ואע"ג דאמרינן
מעליא הוא ופשיטא דתענית גמור
היא לא צריכא דאימלך אימלוכי ואמר רב
מח ו
ב
משחרב בית המקדש בטלה
הוא ואפילו תפלת תענית נמי מתפלל
ט)
חסדא א) ג כל תענית שלא שקעה עליו חמה
מגילת תענית והאי עובדא דרבי
עליו ולא איצטריך לאוקומי הלכה
י) כ)
לאו שמיה תענית מיתיבי אנשי משמר
ב)
ז
אליעזר בר צדוק היה לאחר חורבן
בהכי דזהו תענית גמור והאי מקשה
ל) מ)
מתענין ולא משלימין התם לצעורי נפשיה
דאי קודם החורבן אמרינן
סבר דהאי הלכה מתענין לשעות
❖
בעלמא הוא תא שמע דא"ר אליעזר (בן)
מט ח ט
(ה) כיון שיש שלום אין שם גזירות
כמשמעו דיכול להתענות עד חצי
ג)
ד)
היום מתענה קרינא ביה: לא
צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין
המלכות האי תנא סבר דלא בטלה:
ה)
יאסר. פי' יאסר באל"ף הוי לשון
הגהות הב"ח
❖
צריכנא דממליך אימלוכי. כלומר לא
ופעם אחת חל ט' באב להיות בשבת
(א) גמ'
היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא
אסור שאסר עצמו וייסר
ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא
בשלמא
ליה טרדא ולא אכל עד חצי היום
הוי לשון הסרה כלומר יסור מן הנדר
השלמנוהו ד מפני שיו"ט שלנו הוא התם נמי
אלא
רבינו חננאל
וכי מטא חצי יום ממליך אמר הואיל
יהיה מותר לאכול למחר שיהיה
(ו)
לצעורי נפשיה בעלמא הוא תא שמע דאמר
ו)
כדתני'
והתעניתי עד חצי היום אתענה כל
יום טוב ואין להתענות:
הא דאמרת מתענין
ואם גזרתנו קודם לנדרו ידחה
(ב) שם אכל
רבי יוחנן אהא בתענית עד שאבוא לביתי
לשעות, ומתפלל תפלת
היום: שלא שקעה עליו חמה. שלא
תענית, והוא שלא טעם
התם לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה הוא
נדרו מפני גזרתנו. אומר
התענה עד אותה שעה: אנשי
(ג) רש"י
כלום עד הערב. ואע"ג
אומר
דעבד אמר שמואל כל תענית שלא קיבל
דאימלך אימלוכי. רב
משמר. כהנים ולוים העובדין מתענין
רש"י ידחה נדרו מכל וכל ולא ישלים
ה
(ד) ד"ה
חסדא לטעמיה דאמר כל
כדלקמן בפרק סדר תעניות ל): ולא
אותו תענית והר"י מסופק בדבר
עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית ואי יתיב
תענית שלא שקעה עליו
משלימין. לפי שהן עסוקין בעבודה
ויש להחמיר דדוקא אותו יום לא
דמשמע בצלו
חמה לאו שמיה תענית.
מאי אמר רבה בר שילא דמי למפוחא דמליא
(ה) תוס'
ואותבינן עליה הא דתנן
יתענה אבל ישלים אותו ליום (ז) מחר
ואין יכולים להשלים. אלמא אע"ג
זיקא אימת מקביל ליה רב אמר במנחה
אנשי משמר מתענין ו[לא]
וכן יש ליזהר שלא להתענות בראש
דאינו משלים מתענה קרי ליה:
בזמן
משלימין, והא דאמר ר'
ושמואל אמר ו בתפלת המנחה אמר רב יוסף
לצעורי נפשייהו. עם הצבור אבל
חדש ובחנוכה ובפורים דמאלו
צום
אלעזר בר (יצחק) [צדוק]
כוותיה דשמואל מסתברא דכתיב במגילת
(ו) ד"ה ויהיה
והתענינו בו [ו]לא
ודאי לא בטלה מגילת תענית:
אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו
(ז) ד"ה
השלמנוהו, הנה תעניותם
תענית להן כל איניש דייתי עלוהי מקדמת
ולא לקובעו עליו חובה כלל וכל שעה
נים תענית אף על פי שלא
אחר
❖
דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו לא יאסר עצמו פליגי בהא רבי חייא ורבי
שהוא רוצה לאכול אוכל: מבני
שקעה עליו חמה. ומשני
התם אינה תענית [אלא]
מ) סנאב בן בנימין. משבט בנימין:
שמעון ברבי חד אמר ייסר וחד אמר יאסר מ"ד ייסר כדאמרינן למאן
רצו להצטער גם הם בצער
שיו"ט שלנו היה. כדלקמן בשלשה
דאמר יאסר מאי היא דתניא במגילת תענית כל איניש דייתי עלוהי מקדמת
ציבור, ולא משום דתורת
לעזי רש"י
פרקים זמן עצי כהנים
דין [תענית] עליהם. ור'
דנא יאסר כיצד יחיד שקיבל עליו שני וחמישי (ושני) של כל השנה כולה
ז
❖
יוחנן לא הוה מסכים
שומייליי"ר. לנמנם.
והעם כו' עד בחמשה באב בני
ואירעו בם ימים טובים הכתובין במגילת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו
תענית בלבו, ולא היה
פרעוש בן יהודה בעשרה בו בני
אומר אלא להשתמט מבי
יבטיל נדרו את גזרתנו ואם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את
נשיאה, שלא היה רוצה
סנאב בן בנימין שעל ידי מעשה
מ)
מוסף רש"י
נדרו תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי
לסעוד אצלם. אמר שמואל
ז)
ח
קבעו להן חכמים להתנדב עצים
אנשי משמר.
כל תענית שלא קבלה
רבי אליעזר בר שמעון אומר עד קרות הגבר אמר אביי לא שנו
ח)
ט)
ולהביא למערכה וכשמגיע זמנו
מתענין ולא
מבעוד יום אינה תענית
משלימין.
אלא שלא גמר סעודתו אבל גמר סעודתו אינו אוכל איתיביה רבא
[וכו']. אימת מקבלה רב
מביאין אותן ומדליקין אותן על גבי
י)
אמר במנחה. משעה
המזבח אע"פ שהיו שם שאר עצים
גמר ועמד הרי זה אוכל התם כשלא סילק איכא דאמרי אמר רבא
שיסכן לתפלת המנחה,
הרבה. משא"כ בשאר מתנדבי עצים
ואפי' מתעסק במלאכתו
ט לא שנו אלא כשלא ישן אבל ישן אינו אוכל איתיביה אביי ישן
אומר, מחר אהיה בתענית
דאין מבערין אותן בזמן שיש עצים
ועמד הרי זה אוכל התם במתנמנם היכי דמי מתנמנם אמר רב אשי
כ)
יהיה רצון שתהיה תפלתי
אחרים. במסכת מנחות
ביום תעניתי מקובלת.
נים
אמרינן המתנדב עצים לא יפחות
(לקמן טו:)
ושמואל אמר בתפלת
מבני בניו של סנאב בן
המנחה. כלומר צריך
משני גזירין ועצים טעונין קמיצה טעונים הגשה כו': דאמר רבי יוחנן. פעמים שהיה אומר אהא בתענית עד שאבוא לביתי ואי מטי
בנימין.
להיות כולל אלו הדברים
לביתיה בשתים או בג' שעות ביום הוה אכיל וקרי ליה מתענה: לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה. דלא ליטרחוהו למיכל בהדייהו שהיה מבקש
בשומע תפלה (וגו'). אמר
הימנו שיאכל עמו היה אומר כן שלא יטריחנו לאכול עמו ומיהו לא הוי תענית שאם היה רוצה היה אוכל מיד ואין בנדרו כלום: ואי יתיב
רב יוסף כשמואל מסתברא
דכתיב במגלת תענית להן
מאי. מי סליק לתענית אי לא: למפוחא. הוא המפוח שנופחין בו הנפחין את האור המתמלא ברוח אף זה נתמלא רוח שלא אכל בחנם:
כל אינש דייתי עלייהו מן
במנחה. בזמן המנחה ואפילו בשוק אומר הריני מחר בתענית: בתפלת המנחה. בסופה (ג) תוספת ריצוי ותחנונים עד שאומר הריני
(ערובין מא.)
קדמת דנא יאסר. מאי יאסר
ודחינוהו לאחר השבת.
מחר בתענית. ודוקא נקט מנחה משום דסמוך לתחלת יום תעניתו לאפוקי תפלת יוצר ודיקא נמי מדפסיק שמואל ופליג אדרב דאמר
עצמו בצלו. מקודם שיקבל
עליו תענית מקבל עליו
בזמן המנחה שיעורא יתירא: כדכתיב במגילת תענית. לסוף ימים טובים הכתובים במגילת תענית כתיב בה מקדמת דנא ייסר לעיל
❖
בתפלתו תענית, שנמצא
(שם)
מינה תני אילין יומיא די לא להתענאה בהון להן כל איניש דייתי עלוהי תענית מן קדמת דנא לפני אלו ימים טובים כגון שקיבל עליו עשרה
אוסר עצמו באכילה
ובשתייה בקבלתו תענית
תעניות או עשרים ונכנסו אלו הימים בהם: ייסר בצלו. בתפלה ואי לא קבליה עליה בתפלת המנחה לא דחי להנך ימים טובים. אלמא דעיקר
בתפלתו. פליגו בה ר' חייא
רבינו גרשום
תענית בעי לקבולי בתפלת המנחה עילויה ואי לא קבליה עילויה בתפלת המנחה לא עשה כלום: ייסר. לשון ואסרה אסר :
ור' שמעון בר' חד תני ייסר
בצלו. צלותא. איכא דאמרי לשון נדר שקבל עליו להתענות כמו הרימותי ידי אל ה' דמתרגמינן ארימית ידי בצלו ואין רבי מודה.
וחד תני יאסר. מאן דתני
דקא מימלך מימלוכי.
שקיבל עליו תענית
ייסר כדאמרן. ייסר עצמו
האי דקתני דכתיב משום דמגילת תענית היתה נכתבת לבד לזכרון נסים: וחד אמר יאסר. דלא הוה תני ייסר (ד) בצלו דמשמע דוקא
בשחרית עד הצהרים,
בצלו בתפלת המנחה,
כדאמרינן אי מקבל בתפלת המנחה אין ואי לא לא אלא יאסר דמשמע יהא אסור לאכול אי אתי עליה תענית מן קדמת דנא בין בתפלה בין
ואיסור אוסר על עצמו
ובצהרים קבל עליו
שלא בתפלה: מאי היא. מאי קסבר. ומשני כדתניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולה כלומר כדמפרש בהדיא אם נדרו
להתענות עד לאורתא.
בתפלתו. ומאן דתני יאסר
שלא שקעה עליו חמה.
כדתניא להן כל אינש דייתי
קודם לגזרתנו כו' ולא שנא בין בתפלה בין שלא בתפלה: קודם גזרתנו. קודם שגזרו חכמים ימים טובים הללו אבל משגזרו אע"פ שהתחיל
עלוהי [מקדמת דנא] יאסר.
כלומר, שלא התענה כל
תעניותיו קודם הזמנים הללו לא דחו: עד מתי אוכל ושותה. בלילה כשמתענה למחר בכל תעניות שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית
היום עד לאורתא. לצעורי
כיצד יחיד שקיבל עליו
יחיד קא מיירי: עד קרות הגבר. אפילו פעם ראשונה קאמר מדקאמר גבי יוצא יחידי בלילה בסדר יומא עד שישלש: שלא גמר
נפשייהו מיכוונו. אבל
תענית שני וחמישי (ושני)
של כל השנה, ואירעו בהן
תענית לא מיקרו אלא א"כ
סעודתו. אבל גמר דברי הכל אינו אוכל: אכל ועמד. אע"פ שבירך ועמד משולחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום: שלא סילק. את הטבלא
ימים טובים הכתובים
משלים כל היום. מפני
דלאו עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה וכסעודה אריכתא דמיא: איכא דאמרי אמר רבא כו'. והלכה כאיכא דאמרי אוכל ושותה עד
שיו"ט (שלהם) [שלנו]
במגלת תענית, כגון שמונת
שיישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר כרבי: אבל ישן. הפסקה היא ושוב אינו אוכל: התם. לאו ישן ממש אלא מתנמנם שומיליי"ר בלע"ז:
ימים שמראש [חדש] ניסן
היה. שמביאין בו עצים
וכיוצא בהן דלא להתענאה
למערכה. התם לצעורי
תיר בהן, אם נדרו קודם
נפשייהו בעלמא מיכוונו.
לגזירתנו ידחה נדרו את גזירתנו כו'. פי' כל אינש דייתי עלייהו נדר תענית מקדמת גזירה דנא להיות היום יום טוב ושיהיה
ולא לתענית, שהרי יו"ט שלהן היה. עד שאבא לביתי. אלמא דאין משלימין. התם לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה. שהיה
אסור בתענית, יאסר באכילה ובשתייה [ו]מקיים נדרו. הגיע ראש חדש כסלו ולא ירדו גשמים בית דין גוזרין שלש תעניות
מבקש ממנו שיאכל עמו, היה אומר כן כדי שלא יטריחו לאכול עמו. במנחה. בט' שעות ומחצה. כל איניש דאתי עליהון.
שקיבל עליו תענית. מקדמת דנא. קודם שהגיעו אותן ימים שאמרו חכמים במגילת תענית שלא להתענות בהן, ואירע התענית
על הצבור אוכלין ושותין משחשיכה ומותרין במלאכה וכו'. ת"ר עד מתי אוכלין ושותין עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי
באותן ימים. מאי לאו ייסר עצמו בצלו. כלומר שייסר עצמו בתענית ממה שקבל עליו בתפלת המנחה. מאן דאמר ייסר
ר' שמעון בן אלעזר אומר עד קרות הגבר. אמר רבה לא שנו עד שיעלה עמוד השחר, אלא אם לא ישן שנת תרדמה אלא
נים ולא נים, כגון זה אע"פ שמתנמנם אוכל. אלא אם ישן שנת קבע ונרדם לא היא, אלא ישן לגמרי אינו אוכל. ירושלמי.
כדאמרן. דאפי' קיבל עליו התענית לאחר שנתקנו אותן ימים טובים שלא להתענות בהן, אלא שקיבל עליו קודם שהגיעו,
שייך נפשיה בתענית ממה שקיבל עליו תענית בתפלת המנחה. אם נדרו קודמת לגזירתנו. אם קיבל עליו תענית קודם שתיקנו
ישן ועמד אסור, לא שנו אלא שלא התנה, אבל התנה מותר. קיימא לן דלגבי תענית דאכיל בלילא ומפסיק, אם גמר וסילק
חכמים אותן ימים טובים. תדחה גזירתנו מפני נדרו. דאסור באכילה, הואיל שקיבל עליו בתפלת המנחה. אם גזירתנו קודמת
לא יאכל, אבל אם [לא] סילק ודעתו עוד ליכל [נ"א: לאכול] אע"פ שישן עומד ואוכל. אבל בתענית שפוסק בו מבעוד יום
אע"פ שפוסק חוזר [ו]אוכל עד שיבא השמש, כי הא דכת' באגדת איכה, ר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערובת צומא
לנדרו. שתיקנו אותן ימים טובים קודם שקיבל זה עליו אלו תעניות, תדחה נדרו מפני גזירתנו, שאינו מתענה מפני אילו
ימים טובים. ועוד הורה, ששמע משום אב ב"ד שבירוני', אם נדרו קודמת לגזירתנו, קודם שקבעו ב"ד את החדש שבו אלו
רבא אתא ריש כנשתא לזמוניה, א' ליה כבר אכלי ופסקי לי, א' ליה אשגח עלי דלא (לימא) [לימא אינשי] ההוא ר[בי] לא
ימים טובים, היינו גזירתנו קיבועה חדש, תדחה גזירתנו מפני נדרו, דהואיל כשקיבל עליו תענית לא ידע באיזה יום יארע
אשגח עליו, אזל עמיה, ובסיפא אמרין אכל מן כל עיגול חד פתית, ואכל מן כל תבשיל חד פת, ושתה מן כל כוס וכוס, חד
כוס, ש"מ דאע"ג דפסק אכיל. ולענין מישתו מיא, היכא דאית ליה למיכל אית ליה למישתי וכו'. וכן כתב ופירש רבינו הגאון
ימים טובים אלו, אבל קדם גזירתנו לנדרו, שקבעו ב"ד את החדש קודם זה שקיבל עליו תענית, וכשקיבל כבר ידע באיזה
יום יארע ימים טובים אלו ואעפ"כ קבל, לפיכך ידחה נדרו, דאינו מתענה באילו ימים טובים. עד מתי אוכל והולך. מי שיש
זקו"ל .
לו להתענות למחר. שלא סילק. השלחן.