כא:
סדר תעניות
אלו פרק שלישי תענית
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יבא
מנה בן פרס. כלומר מוטב שיבא גדול בן הדיוט דפרס לא
ביום אחד אין זה דבר. דאקראי בעלמא הוא: ה"ג עיר גדולה
יט א
א)
ב) ג)
המוציאה אלף וחמש מאות רגלי יצאו הימנה תשעה מתים וכו'. אלף
הוה אלא חצי מנה ואל יבא מנה בן מנה דהיינו רב חסדא
(ה)
כ ב ג
ד)
וחמש מאות איש דהיינו פי שלשה בעיר קטנה: כפר עכו דרוקרת
דהיה מנה כלומר שהיה חשוב ופרס היינו יצחק אבוה דרב נחמן
ה)
דלא מיקרי רב יצחק: אמר ליה זוודא אייתי בהדייהו. פירוש
❖
נ"א דיוקרא עיר ששמה יו"ד והיא קטנה על שם שיו"ד קטנה
ו)
באותיות: ה"ג יצאו הימנה ג' מתים
וכי צידה הביאו עמהם שיהו אוכלות
ז)
ו) בג' ימים: ריחק נגיחותיו. בשור
כלומר אי אפשר שלא יאכלו התבואה
ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר
ח)
אמרו
מוסף רש"י והזרעים:
ליה לרב יהודה
מועד קאי בבבא קמא בפרק כיצד
דרוקרת עיר המוציאה חמש מאות רגלי הוה
ט)
הרגל מועדת אי זהו תם ואי זהו
איכא מותנא בחזירי גזר תעניתא וכו'
שייך לעמוד קודם
ויצאו ממנה שלשה מתים ביום אחד גזר רב
י)
חיי עולם. (שבת
עד שאני חזירי דדמו מעייהו לבני
מועד כל שהעידו בו ג' ימים דברי
כ)
י.) באסקריא דספינתא.
נחמן בר רב חסדא תעניתא אמר רב נחמן
❖
אינשי. פירוש שבני מעיו של חזיר
ר' יהודה ר' מאיר אומר כל שהעידו
ל)
בר יצחק כמאן כר"מ דאמר ריחק נגיחותיו
א)
(כתובות סט:
דומין למעים של בני אדם ויש לחוש
בו ג' פעמים ביום אחד ר' יהודה
חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש א"ל רב נחמן
ושם: באסקריא דמכותא,
שיהא (ט) על בני אדם מכאן נראה
סבר כתיב או נודע כי שור נגח
ופי' מכותא וילון) אמר אי
תורה אור השלם
בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק ליקום מר
שאם יהיה דבר על עובדי כוכבים
הוא מתמול שלשום מתמול תרי
איכא דשאיל לי כו'.
ז)
1. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ
ליתי לגבן א"ל תנינא רבי יוסי אומר לא
שלשום תלת הרי ג' ימים ור"מ סבר
שיש לחוש ויש להתענות דהא הכא
וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל
ריחק נגיחותיו כשנגח בג' ימים זה
חזינן דגזר תעניתא (י) מדבר שהיה
מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את
הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר
אחר זה חייב קירב נגיחותיו שנגח
בחזירין משום דדמו מעייהו לבני
אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר
מקומו שכן מצינו בהר סיני שכל זמן
שמות לד ג
הַהוּא:
ג' פעמים ביום אחד לא כל שכן:
אדם וכל שכן דנכרים דדמו לישראל:
שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה גם
2. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי
1
גבירה
לוקה. פי' זו ארץ ישראל:
ליקום מר להכא. דרב נחמן בר יצחק
סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה
הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא
הוה יתיב בין גברי דלא חשיבי כולי
טרפה
אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא
נסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה במשוך
יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה
2
האי וקאמר ליה רב נחמן בר רב
יַעֲלוּ בָהָר: שמות יט יג
היובל המה יעלו בהר וכן מצינו באהל מועד שבמדבר שכל זמן שהוא נטוי
חסדא ליקום מר מהתם וליתי ליתיב
3. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע הוגללו הפרוכת הותרו זבין
גבאי: תנינא. תני אנא. שונה אני
וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל
ב)
3
(כתובות סט:) תנא
צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא
ברייתא זו רבי יוסי אומר כו': לא
והמצורעים ליכנס שם אמר ליה אי הכי ניקום אנא לגבי מר אמר ליה
❖
ליה.
במדבר ה ב
לָנָפֶשׁ:
מקומו של אדם מכבדו. ואם אלך
מוטב יבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה
(שם)
ואשב שם אין המקום מכבדני: גם
בן פרס בסורא הוות דברתא בשיבבותיה דרב לא הוות דברתא סברו מיניה
שקל. (שם) והן
הגהות הב"ח
הצאן והבקר אל ירעו. דמשום שכינה
ראויין לתת להם סלע.
משום זכותיה דרב דנפיש איתחזי להו בחילמא רב דנפישא זכותיה טובא
היה הר סיני מכובד ומקודש: אל
(א) גמ' איקום
(שם)
הא מילתא זוטרא ליה לרב אלא משום ההוא גברא דשייל מרא וזבילא
נותנין להם סלע.
ואיזול
מול ההר ההוא. מדכתיב ההוא
(ב) שם
לקבורה בדרוקרת הוות דליקתא ובשיבבותיה דרב הונא לא הוות דליקתא
משמע כל זמן שהוא בגדולתו
מע"ש
סבור מינה בזכותא דרב הונא דנפיש איתחזי להו בחילמא האי זוטרא ליה
שהשכינה עליו נסתלקה השכינה
לע"ש
ומשיילא
(שם) ואם אמר אל
(ו)
לשיבבותה: (ג) שם
תתנו.
לרב הונא אלא משום ההיא איתתא דמחממת תנורא ומשיילי לשיבבותיה
במשוך היובל וגו'. ואע"ג דהאי קרא
במין
בלוחות הראשונות כתיב לא נסתלקה
אמרו ליה לרב יהודה אתו קמצי גזר תעניתא אמרו ליה לא קא מפסדן
(שם) אם מתו.
בכל
(ד) שם
(שם) אין נותנים להם
שכינה עד לוחות האחרונות
שניתנו
אמר להו זוודא אייתו בהדייהו אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי
אלא שקל.
דאבא אומנא
ביום הכפורים וגם כל ימות החורף
גזר תעניתא נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת
ממין אחד משולחת
דכי
שעסקו במלאכת המשכן שהתה
ליסתכיל
מכל המינין לא שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי אמרו ליה לשמואל
א
והוה
שכינה בהר ומשם ניתנו כל
המצות
(ה) רש"י
איכא מותנא בי חוזאי גזר תעניתא א"ל והא מרחק אמר ליכא מעברא הכא
בקולי קולות ולפידים ביום קבלת
ויצאו
דפסיק ליה אמרו ליה לרב נחמן איכא מותנא בארעא דישראל גזר תעניתא
ב
עשרת הדברות עד אחד בניסן שהוקם
(שם) הא מני.
כגון כפר עכו
אמר אם גבירה לוקה שפחה לא כל שכן טעמא דגבירה ושפחה הא שפחה
המשכן ונסעה וזזה שכינה מן ההר
וישבה לה על ח) הכפורת ושם באהל
ושפחה לא והא אמרו ליה לשמואל איכא מותנא בי חוזאי גזר תעניתא
יו"ד קרת
מועד נשנית התורה כללותיה
עיר
ג שאני התם כיון דאיכא שיירתא דלווי ואתיא בהדיה אבא אומנא הוה
ופרטותיה ועל אותה שעה היה מתיר
אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא ולאביי כל מעלי יומא דשבתא
להם בלוחות הראשונות לעלות
(ו) ד"ה
לרבא כל מעלי יומא דכיפורי הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום
כדאמרינן במסכת ביצה
כל
דאבא אומנא אמרו ליה לא מצית למיעבד כעובדיה ומאי הוו עובדיה
דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו
תשובת
דאבא אומנא דכי הוה עביד מילתא הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד
ובראש קונטרס רומי אתה מוצא
(ז) ד"ה והיו
ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא כי הוות
תשובת רבים בכך: במשוך היובל.
שכינה
ט)
(ח) ד"ה
אתיא ליה איתתא הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה ואית ליה
בסיום השופר כשתסתלק השכינה.
דמשום
דרך הוא להאריך ולמשוך התקיעה
דוכתא דצניעא דשדי ביה פשיטי דשקיל דאית ליה שדי ביה דלית ליה
(ט) תוס'
ג)
דבר
בשעת סיום: הוגללו הפרוכת. שהיו
לא מיכסיף כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן אגרא מיניה לא שקיל ובתר
ד)
ה)
(י) בא"ד אדבר
נגללין בשעת נסיעתן (ז) היו נוסעין
דקאי יהיב ליה פשיטי ואמר ליה זיל בריא נפשך יומא חד שדר אביי זוגא
(כתובות
כולן ובאין זבים ומצורעים ונכנסין
סט:) שרינהו לסיפטא.
דרבנן למיבדקיה אותבינהו ואכלינהו ואשקינהו ומך להו ביסתרקי בליליא
❖
במחנה: פרס. חצי מנה. ולשון
לצפרא
(סנהדרין קט.)
פרוסה כמו פרס פריסת מלכותך
וקטלינהו להנך דיוראי.
❖
שאביו של רב נחמן בר רב חסדא גדול מיצחק אביו של רב נחמן מדמיתקרי בר רב חסדא ואידך רב נחמן בר יצחק מכלל שלא
(שם)
לעזי רש"י
נסמך: דברתא. דבר: בשיבבותיה. בשכונתו: איתחזי להו בחילמא. להנך אינשי דסברי (ח) משום זכותיה דרב הוא: הא זוטר ליה לרב.
פושיי"ר [פושוי"ר].
נס זה קטן הוא לפי גדולת רב: מרא. פושיי"ר בלע"ז: זבילי. פלי"א בלע"ז: לקבורה. ומשום זכותיה דקבורה מדדו בו מדה כנגד מדה:
מעדר. פלי"א [פיל"א].
רבינו חננאל
ומשיילא לשיבבותה. ומשאילתו לשכנותיה לאחר שהסיקתו משלה לפיכך נמדדת השכר בה במדה: קמצא. ארבה שמכלה את התבואה:
יעה. וינטוש"א. כוס
א' ליה רב נחמן בר רב
הקזה. טפיד"ו [טרפי"ד].
לא קא מפסדא. לא בעינן למיגזר תעניתא: זוודא אייתו בהדייהו. בתמיה וכי צידה הביאו עמם שלא יפסידו את התבואה: מעייהו.
❖
חסדא לרב נחמן בר יצחק
שטיח.
בני מעיין שלהן שאין להן כרס הפנימי כשאר בהמה. וסימן רע הוא: בי חוזאי. מקום במלכות בבל: גזר תעניתא. בעירו: הא מרחק.
ליתי מר יקום הכא, א' ליה
ואין לחוש שמא יבא עד כאן: אמר להו וכי מעברא פסיק להו. וכי מעברות ושאר מחיצות מפסיקין לפני הדבר שלא יבא: שפחה לא
תנינא לא המקום מכבד
את האדם אלא אדם מכבד
כל שכן. ויש לחוש שמא ישתלח עד כאן: הא שפחה ושפחה. שתי עיירות של חוצה לארץ כגון בי חוזאי ונהרדעא דאתריה דשמואל:
רבינו גרשום
את מקומו, שכן מצינו
שיירתא. דאזלי מבי חוזאי לנהרדעא: דלווי. מתלוה ובא עמהן: י) שלמא מרקיעא. בת קול אומרת לו שלום עליך: אבא אומנא. מקיז
בסיני שכל זמן שהשכינה
ריחק נגיחותיו. שנגח בג'
דם: כי הוה עביד מילתא. כשהיה מקיז דם לבני אדם: ודנשים לחודייהו. לצניעותא: דאית ביה קרנא. וינטוש"א שהיה תקוע בו
עליו כתיב גם הצאן והבקר
ימים, הוי מועד. קירב
אל ירעו, נסתלקה שכינה
נגיחותיו. שנגח ג' ביום
הקרן שהוא מקיז בו ולנשים הוי מלביש לה: ולא מכסיף. דלאחר כ) שהכה לא הוה ידע מאן רמי (בכסילתיה) פשיטי להתם ומאן דלא רמי:
כתיב במשוך היובל המה
אחד, לא כ"ש. מעברי
בריא נפשך. תבריא עצמך: למיבדקיה. לבדקו במעשיו: ומך להו
בסתרקי. קיפל תחתיהן תכשיטי צמר טפיד"ו בלע"ז לישן בהן:
יעלו בהר. וכן באהל מועד
מפסקי. כלומר שיירות
כל זמן שהיה נטוי כתיב
מצויין שעוברין במעברות
לצפרא
וישלחו מן המחנה כל
מבי חוזאי להכא. כיון
צרוע וכל וגו', הוגללו הפרוכת הותרו הזבין והמצורעין להכנס. אמר לו אבוא אני אצלך, אמר לו מוטב דשכיחי שיירתא. מבי חוזאי להכא גזר, אבל מא"י לבבל דלא שכיחי שיירתא אי לאו משום גבירתה לא הוה גזר. אתי ליה
יבא מנה בן פרס, פי', חכם בן מי שלא היה אביו חכם, אצל חכם בן חכם. בסורא הוה מותנא,
שלמא. מכרזי עליה שלמא מרקיעא. דאית ביה קרני. כלומר אתרא לקרני.
בשיבבותיה דרב לא הות, וכן הות דליקתא בדיוקרת, ובשיבבותיה דרב הונא לא הות. ואסיקנא דלאו בזכותייהו
דהני, אלא בשביל ההוא גברא דמושיל מרא לאינשי לקבורה, ובדיל ההיא איתתא דמחממא תנורא ומושלא לשיבבתה. אמרו לר' יהודה איכא מותנא בחזירי. אמר כיון [דדמיין] מעייהו לבני אדם גזרינן תעניתא.