ל:
בשלשה
פרקים
פרק רביעי תענית
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל
העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם.
בין תנור לכיריים. מקום מנוול שבבית: אינו
רואה סימן ברכה.
לח א
א)
ב)
מאותה מלאכה: כל האוכל בשר ושותה יין
בתשעה באב עליו
כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב אינו רואה
הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. בתשעה באב כלומר
סימן ברכה לעולם וחייב אדם לצער ולמעט בכבודו ובהנאותיו שאם
לט ב
ג)
בסעודה המפסיק בה: עוברות ומניקות. שאינן יכולות לישן על גבי
היה רגיל לשכב על שני כרים לא ישכב
כי אם על אחד אבל עוברות
ד) ה)
מ ג ד
ו)
קרקע: ביכול. שאפשר לו: מאי
ומניקות אינן חייבות כולי האי
ז)
בינייהו. כיון דזה מודה לו ביכול
שאינם יכולות להצטער בעצמן
בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון
מא ה
ח)
וזה מודה לו בשאינו יכול: שאר
ואוכלין סעודה המפסקת מבעוד
ט)
של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו תנן
❖
מטות. שבבית שאינו שוכב בהן.
יום וכן נמי ביום הכפורים (נמי)
התם מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב
א) א
י)
ר' יהודה דמחייב במתני' בכפיית
צריך לסעוד מבע"י דתוספת יום
עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין
המטה קמחייב נמי ביכול בשאר
הכפורים מן התורה כדכתיב
רבינו חננאל
ובכל מקום ת"ח בטלים רשב"ג אומר לעולם
כ)
מערב ועד ערב וכתיב בעצם
מטות ורבנן סברי מטתו כופה ולא
ר' [שמעון בן גמליאל] אומר
יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם תניא נמי
שאר מטות וכדתניא גבי אבל:
היום הזה אבל מכל מקום אין
ל)
כל האוכל ושותה בט' באב
הכי רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו
שניתנו בו לוחות אחרונות. שבי"ז
מ)
לאסור לשתות משאכל סעודה
כאילו אוכל ושותה ביום
נ)
הכיפורים. ר' עקיבא אומר
כתלמיד חכם כדי שיתענה תניא אידך
בתמוז ירד משה מן ההר תחלה
מפסקת ועדיין הוי היום גדול
❖
העושה מלאכה בט' באב אינו
ושיבר את הלוחות ובי"ח טחן את
$ כדמשמע בירושלמי דר' יוסי איקלע
רשב"ג אומר כל האוכל ושותה בט' באב
ב)
רואה סימן ברכה לעולם.
העגל ודן את הפושעים ועלה
לבצרה אכל סעודה מפסקת אתא
וחכמים אומרים העושה
כאילו אוכל ושותה ביוה"כ ר"ע אומר כל
ב
מלאכה בט' באב אינו רואה
למרום נשתהה שם שמונים יום
לגבי דריש כנישתא והוה סעיד אמר
תורה אור השלם
העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן
בשמחת ירושלים שנאמר
ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב
ליה ההוא ריש כנישתא סעוד אצלי
1. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ
שמחו את ירושלים וגילו בה
ברכה לעולם וחכ"א כל העושה מלאכה בט'
ואתנפל לפני ה' ארבעים
אמר ליה אכלית ואפסקית אמר לו
כל אוהביה וגו'. כל שאינו
בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ
באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה
מתאבל על ירושלים אינו
מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים
יום וארבעים לילה וארבעים יום
אשגח עלי דלא לימרון הדין גברא
רואה בשמחתה. וכל האוכל
ישעיהו סו י
עָלֶיהָ:
בשמחתה שנא' שמחו את ירושלם וגילו בה
ג) 1
עמד כבראשונה חשוב מי"ז בתמוז
לא אשגח עליה אכל מכל עיגול
2. וְלֹא יִשְׁכְּבוּ אֶת גִּבּוֹרִים
בט' באב עליו הכתוב אומר
כל אוהביה שישו אתה משוש כל
ותהי עוונותם על עצמותם.
עד יום הכפורים והוו להו שמונים
פתית ואכל מכל תבשיל ותבשיל חד
נֹפְלִים מֵעֲרֵלִים אֲשֶׁר יָרְדוּ
עוונותיו חקוקין על עצמותיו.
שְׁאוֹל בִּכְלֵי מִלְחַמְתָּם וַיִּתְּנוּ
יום שנים עשרה שנשתיירו מתמוז
פת ושתה מכל חבית חד כסא והכי
המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל
ד) ג
ר' יהודה מחייב בכפיית
אֶת
חַרְבוֹתָם
תַּחַת
דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה
הלכתא אם עדיין היום גדול לאחר
המיטה ולא הודו לו חכמים.
על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו
רָאשֵׁיהֶם וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל
תנא מודה ר' יהודה לחכמים
ועשרים דאלול הרי אחד ושבעים
שאכל סעודה המפסקת מותר לשתות
עַצְמוֹתָם כִּי חִתִּית גִּבּוֹרִים
מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה
[בשאינו] יכול. כגון עוברות
בְּאֶרֶץ חַיִּים:
ותשעה דתשרי הרי שמונים יום וליל
אפילו ערב יוה"כ וכל שכן ערב
ומיניקות וכיוצא בהן, שאין
יחזקאל לב כז
ה) תניא נמי הכי ד כל האוכל בשר ושותה יין
תשעה באב:
צום השלים כנגד לילו של י"ז תמוז
3. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ
(א)
כופין מיטותיהם. ומודין
אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא
בט' באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם
חכמים לר' יהודה, שכופה כל
2
לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב
דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה
אדם מיטתו, מי שהוא יכול
בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים
על עצמותם: רבי יהודה מחייב בכפיית
הודו לו חכמים. פירוש
כבר בשעה שעלה השתא הוי להו פ'
לישן על הקרקע. ואמר רבא
אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם
המטה ולא הודו לו חכמים: תניא אמרו לו
שאין צריך לכפות המטה והאידנא
שלמין לילה ויום ובוקר יום כפור
הילכתא כתנא דידן דקתני לא
תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:
הודו לו חכמים. מנהגו של ר'
במדבר לו ו
לרבי יהודה לדבריך עוברות ומניקות מה
דחיישינן לכשפים לא עבדינן כפיית
ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו
4. וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע
יהודה ברבי אלעאי, בערב ט'
המטה ואפילו באבל:
היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל
תהא עליהן אמר להם אף אני לא אמרתי
באב היה יושב בין תנור
בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ
יום שהותרו השבטים לבא זה
וניחם על הרעה אשר דבר לעשות
לכיריים, ואוכל פת חריבה
לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן
אלא ביכול תניא נמי הכי מודה ר' יהודה
במלח ושותה קיתון של מים,
לְאִשָּׁה: שופטים כא א
בזה. פירוש דהיינו י"ט:
לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה
לחכמים בשאינו יכול ומודים חכמים לרבי
5. וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל
ודומה כמי שמתו מוטל
יום
שבו כלו מתי מדבר.כדאמרי'
בתשרי כך שמעתי: שהותרו שבטים
לפניו. א' רבן שמעון בן
אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת
יהודה ביכול מאי בינייהו איכא בינייהו שאר
❖
לבא זה בזה. דרחמנא אמר וכל בת
גמליאל לא היו ימים טובים
מִקֶּרֶב הָעָם: דברים ב טז
כל ט' באב היו
מטות כדתניא כשאמרו לכפות המטה
לישראל כט"[ו] באב וכיום
ו) ה
עושין קבריהן ושוכבין בתוכן ולמחר
יורשת נחלה וגו' וכתיב
הכיפורים. בשלמא יום
לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות
הכרוז יוצא הבדלו החיים ואותה השנה
ולא תסוב נחלה ממטה למטה
הכיפורים משום שהוא יום
הגהות הב"ח
כולן הוא כופה אמר רבא הלכתא כתנא
שנתנו לוחות האחרונים. לפי
שכלתה הגזרה קמו כולם והיו סבורים
אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני
(א) רש"י
שכ[ש]תחשוב מז' בסיון
שמא טעו בחודש עד שראו הלבנה
ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה
דידן ולא הודו לו חכמים כל עיקר: א"ר
ז)
כפור
שעלה משה לקבל לוחות
❖
עשר באב: זה הדבר אשר צוה ה'
מלאה ואז ידעו שכלתה הגזרה ועשו
הראשונים מ' יום עד י"ז
שמעון ב"ג לא היו ימים טובים לישראל
בתמוז, שנא' ואתנפל לפני ה'
לבנות צלפחד וגו'. זה מיעוט הוא
יו"ט ופרשב"ם
כחמשה עשר באב וכיוה"כ: בשלמא יום
ח)
וגו', עד כ"ט באב, ומיד א'
כלו' לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור
כל המ' שנים לא היו מתים אלא
לו הק[ב"ה] למשה עלה אלי
הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה
גליון הש"ס
זה בדור של בנות צלפחד: לבא
בט' באב $ ובכל ט' באב היו
ההרה, ועלה ביום ל' של אב
יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו
תוס' ד"ה כל העושה וכו'
עשה (ג') [מ'] יום וירד
בקהל. לישא נשים לפי שנשבעו
מתים כ"א אלף ופרוטרוט ומפרש
כדמשמע
בירושלמי.
בלוחות האחרונים, והוא יום
באב מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל
התם דאותו פרוטרוט עולה למ'
ישראל מלהינשא להם כדכתיב
הכיפורים, לפיכך ראוי
יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש
בשופטים : ממנו. מיעוט הוא
שנים ט"ו אלף וי"מ שהיו מתים
להיותו יום טוב. אלא ט"[ו]
שם ד"ה
באב מפני מה [הוא] יום טוב.
זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו'
בכל יום אך רוב המתים היו לעולם
דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין
3
יום שבו וכו' ובכל ט"ב היו
ואמרי', יום שהותרו שבטים
בתשעה באב ובחמשה עשר באב
לא גזרו אלא מהם (ממנו) אבל
דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה אמר
מתים.
לבוא זה בזה. דדרוש זה הדבר
מבניהם לא גזרו: שכלו מתי מדבר.
פסקה הגזרה ולא מתו כלל ועשו י"ט:
שכתוב בענין ולא תסוב נחלה
רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט
❖
ממטה למטה אחר, לא יהא
דתניאל) כל ארבעים שנה שהיו במדבר
תיקנו
בנימן לבוא בקהל שנאמר ואיש ישראל
נוהג אלא באותו דור שנכנסו
4
בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא
לארץ, ולהם נחלקה הארץ
נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה מאי דרוש
בלבד. ור' יוחנן אמר שהותר
ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד
רבינו גרשום
אמר רב ממנו ולא מבנינו ט) (אמר) רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו
שבט בנימין, דדרוש איש
יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות
ממנו לא יתן בתו לבנימין,
מחייב בכפיית המטה. לכוף
בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם
קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא
ממנו ולא מבנינו. רב נחמן
מטתו כאבל. עוברות
אמר יום שכלו בו מתי מדבר.
ומניקות. שאי אפשר להם
משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה'
יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו
5
ומצינו בפירוש בירושלמי, ר'
בלא מטות מה תהא עליהם.
נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה
אלי אלי היה הדבור עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות
י)
אבון אמר שבטל בו החפירה,
שאר מטות. שאינו שוכב
היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה
עליה, דר' יהודה מחייב לכוף
דא"ר לוי בכל ערב ט' באב
כ) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר
היה משה רבינו מוציא כרוז
כל המטות שבבית, וחכ"א
עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון
לאיזה
במחנה ישראל צאו לחפור,
אינו חייב לכוף אלא מטתו
שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו
היו יוצאין (עצמן) וחופרין
בלבד. (כל הכלים.
בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון
קברות וכל אחד ישן בקברו,
המשאילות זו לזו טעונות
ובשחר מי שנמצא חי חזר
טבילה, שמא דנדה היו). יום
וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט: דאמר מר כו'. לפיכך יו"ט הוא: לא היה הדבור עם משה. ביחוד וחיבה דכתיב
למחנה והמתים נשארו
שכלו מתי מדבר. וקבעו יום
וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור. ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה. גמגום:
בקבריהם, ומוצאין עצמן
טוב לפי שחזר הדיבור
בכל שנה חסרים ט"ו אלף
למשה.
לאיזה
ופרוטרוט, בשנת שלשים
ושמונה שנה עשו כמנהג כל השנים, עמדו כולן לא מת אחד מהן, אמרו טעינו בחשבון, אינו היום ט' באב, וכן אמרו [בי'] בי"א בי"ב ובי"ג ובי"ד, כיון שהגיע ט"ו באב וראו הלבנה מליאה אמרו ודאי בטל הק[ב"ה] אותה גזירה, לפיכך עשאוהו יום טוב.